שמורת ראס-נצרני (נבק)

 בשמורה מורגשת נוכחות השלכים, אותם עיטי דגים, הייחודיים לנוף זה ולאיים תירן וסנפיר במצרי תירן, ובהיסטוריה הצבאית שלה: תותחי ראס נצרני, המכוונים על המצרים, ונוכחותם של ספינות טבועות רבות, דוגמת ה"מריה שרדר", שעלתה על שרטון ומהווה אטרקציה תיירותית לצוללים, הבאים לשונית הטבעית-מלאכותית שגדלה במבוכיה.

המבקרים באזור יכולים להנות מסיורים בין עצי המנגרובים, ולחפש אחרי חסרי-חוליות המסתתרים בין שורשי האוויר של עצי האביצניה הרפואית, המין היחיד המאפיין את השטח.פורמצית חגורת עצי המנגרובים אופיינית בעולם בין קווי הרוחב 23 מעלות צפון ו-23 מעלות דרום, ומכאן שהם ידועים גם בחופי אמריקה, דרום מזרח אסיה, אוסטרליה ומזרח-אפריקה ומגיעים עד לדרום-מזרח-סיני ואפילו לאילת (אליה הועבר בעבר שתיל אחד שחי כמה שנים במוזיאון התת-ימי).

זוהי תצורת עצים ושיחים המאכלסים את חופי האוקיינוסים והימים הטרופיים והיא נחשבת לצורת הצמחים היחידה בעולם המסוגלת לחיות בתנאי מים מלוחים. המנגרובים אינם כינוי לכל עץ ומין בפני עצמו. יש מינים שונים  בני סוגים שונים המוגבלים לאזורי הגיאות והשפל. המנגרובים מופיעים בחופים רדודים, דלתות נהרות ולגונות, בעיקר במפרצים ובנקיקים (Creeks) אופייניים שנוצרו בשוניות אלמוגים עתיקות שנחרצו עם הזמן על-ידי האוקיינוס, כמו למשל, באזור מומבסה בקניה (שבה כ-4-5 מינים) או בראס-מוחמד בדרום סיני (ראו לעיל) ועד לנבק ושורת אל-מנקטא בדרום מזרח סיני.

צמחי המנגרובים מתמחים בקיום בתנאים קיצוניים ותמיד מופיעים בהרבצה רבה של טיט וטין בדפנות חופים, ולכן מקום החיות נחשב לבית גידול קשה. הם אינם מותאמים למים מתוקים בשל התאמתם הספציפית למים מלוחים. המנגרובים בחופי ים-סוף (למשל, נבק, ראס מוחמד וכו') מצויים אף הם מחוץ לאזורים הטרופיים, אך הסיבה העיקרית לכך היא טמפרטורת המים הגבוהה יחסית של הים הסגור הזה, ולכן ים-סוף הוא אחד מתחומי התפוצה הצפוניים של המנגרובים בעולם. כך נוכל למצוא בקרבתנו רק את המין אביצניה (אביסניה) רפואית, האופיינית למי לגונות ימיות רדודות, אך לא נפגוש בסיני במינים אחרים המופיעים בכמויות גדולות באוקיינוס ההודי של קניה וטנזניה.

המנגרובים היא דוגמה למיני צומח שעמדו בפני מבוי סתום באבולוציה, אך למרות זאת, המשיכו להתקיים תנאי האקלים ההכרחיים עבור המנגרובים, שהם טמפרטורה ממוצעת שמעל 16 או 19 מעלות צלזיוס, תנודות עונתיות בטמפרטורת המים שאינה עולה מעבר ל-10 מעלות צלזיוס. הפרשי טמפרטורה מזעריים בין יום ולילה שאינם עולים על 10 מעלות צלזיוס, ולכן אין תצורת צומח זו נפוצה במיוחד על-פני כדור הארץ. תשתית הקרקע הרצויה היא טין עשיר מזון, דל בחמצן ועשיר מלחים. המצע יכול להיות בלתי יציב וכך פיתחו המנגרובים מנגנוני הפצה מיוחדים במינם באמצעות שורשי הטמנה.

המבקרים באזור יכולים לחפש אחרי קינוני השלכים שבו, אף שהדבר איננו מובטח מדי שנה. בעבר אמדו את מספר הזוגות המקננים מדרום לנואיבה, ובעיקר באזור נבק והאי תירן בכ-40-50 זוגות המתרבים בין החודשים דצמבר עד מאי. 20 זוגות הטילו 1-4 ביצים (ובממוצע 2-3), דגרו כ-36 עד 40 יום ופרחוניהם (גוזלים שעזבו בהצלחה את הקן) עזבוהו בגיל 45-55 יום. רוב הקנים נצפו בסיני על הקרקע או על עצי מנגרובים נמוכים כמו גם בעמודי-קנון מלאכותיים שיזמה "רשות שמורות הטבע" דאז בראשות האורניתולוג שלום זוארץ בשנות ה-70, שהוא וצלמי הטבע יוסי אשבול ודוד פילוסוף, הביאו את הצילומים המרהיבים ביותר שלהם מהאזור, ובעיקר מהאי תירן.

לעתים נדמה כי השלכים מקנים בסיני במושבת קינון מפוזרת, וידועים מקרים של פוליאנדריה (אריבוי זכירם על נקבה אחת או שלישיות ובראשן שני זכרים ונקבה), המקננים במרחק של עד לכ-100 מטרים אלה מאלה. עיקר הבקיעה מתרחשת מאמצע מרץ לאמצע אפריל,  אך ביצי השלכים נגנבות ו-או נחמסות על-ידי האדם לאור הביקוש המוגבר להן. יתרה מזאת, התנהגות המזכירה "שימוש בכלים" נצפתה על-ידי צלם הטבע המפורסם יוסי אשבול שסיפר כי לאחר שלכד דג או רכיכה והתלכלכו לו בחול נהג שלך לשטוף את טרפו במים בטרם עף עמו לאזור בו יוכל להתמסר לאכילת הנטרף.

באזור מקננים גם בזים שחורים ונדירים. אטרקציות נוספות הן סיורי ואדיות אופייניים באזור, בעיקר באזור דהב, וכן צלילות בשוניות מפורסמות דוגמת אלו שבראס אבו-גלום שבו יכולנו לגלות בקתות עשויות מאלמוגים וצדפות, ובמקומות אחרים דוגמת הBlue-Hole- שבנקב שאהין. דהב ונואיבה, לדוגמה, הפכו לאחרונה לעיירות שבהם שפע של מוצרי סדקית ומזכרות, מלאכת ידם של הבדואים ומקומיים אחרים שהגיעו לאזור לתקופות שונות ממצרים, ובאזור, בעיקר בקרבת דהב מלונות לרוב.