פרג, דיג, רפואה ומילת-נשים
שלושה היבטים מורכבים בחקר הסמים, האתנו-בוטניקה (מדע חקר צמחי המרפא מנקודת הראות הבוטנאית), האתנו-זואולוגיה (הכרת שימושים זואולוגיים ברפואה בדואית) והרפואה הבדואית בסיני המסתמכת על אגדות, מיתוסים, אמונות ופולחנים,
נדב לוי //
24 אוג 2020
על שורשי חשיבת וחשיבות המחקר האתנו-בוטנאי והאתנו-זואולוגי
פרק זה חשוב ביותר משום שהוא מציג לראווה לפחות שלושה היבטים מורכבים בחקר הסמים, האתנו-בוטניקה (מדע חקר צמחי המרפא מנקודת הראות הבוטנאית), האתנו-זואולוגיה (הכרת שימושים זואולוגיים ברפואה בדואית) והרפואה הבדואית בסיני המסתמכת על אגדות, מיתוסים, אמונות ופולחנים,
למשל, בדיג בדואים בדרום סיני: האחד, שימושים מסורתיים בידע האתנו-בוטני של בדואים בסיני, כגון השימוש בפירות דקל עץ התמר וחשיבותו האפשרית בנדודי בני-ישראל בסיני, זיתים, ובכלל; השני, טיפול רפואי מודרני בסכנות כמו נשיכות ופציעות בגלל כרישים או גמאלידה (ייצור גלידת גמלים) מחלב נאקות גמלים, והשלישי: התגייסותם של בדואים לסחר בסמים, באמצעות גידול ושיווק מודרני מאוחר של צמחי הפרג התרבותי מהם מפיקים את האופיום, כאמצעי פרנסה מבטיח בתעשיית ייצור הסמים.
הבדואים נוטלים בו חלק בשנים האחרונות ואולי מתפרנסים מהדבר ללא היסוס רב גם מאז שלטה ישראל בסיני לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, ולמרות שחששו מפני השלטון הישראלי, וגם אם הדבר נאסר על-ידי המצרים.
כמה וכמה מחקרים אתנו-בוטנאים נערכו בשנים האחרונות בסיני ובנגב הישראלי. נטלו בהם חלק בעיקר פרופ' יקי פרידמן מהמחלקה לבוטניקה באוניברסיטת תל-אביב, פרופ' דן פלביץ (ז"ל) ממכון וולקני, ואחרים דוגמת מחקר הדוקטורט של צביה שפירא שנערך בהדרכתם של פרופ' יוסי טרקל מבית הספר לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב (המתמחה בחקר התנהגות מכרסמים לצורך העניין, ולאחרונה בחקר החולד והקשרים בין חיות וחברה במסגרת פרויקט בנדון שהקים ב-1996) וכמובן פרידמן עצמו.
שיטות המחקר החדשניות התבססו לא רק על מידע מצטבר מתוך ראיונות עם זקנים, ומידע שנדלה מהסיפורים הרבים המתרוצצים בפולקלור ובמיתוסים העוברים מאב לבן, ובעל-פה (למשל, לשבתאי (שאבו) לוי). לשם כך התבססו גם על שיטת ראיונות מקבילים עם כמה וכמה חברות בדואים, הואיל והידע המצטבר ממקבץ סיפורים דומים הוא בעייתי.
השיטות הסטטיסטיות התבססו אפוא על שילוב של אי-היכרות, היכרות מעמיקה ומיון במשולב. השאלות המרכזיות הן כיצד ניתן ליישם ידע קיים ולברור ממנו מה באמת יעיל וקיים או תורם, וכיצד שם אחד של צמח מסוים מצטייר אצלם או מקבל כיוון זה או אחר של יעילות בפועל.
פרופ' פרידמן פיתח שיטות מחקר מודרניות בתחום זה הן באזורים צחיחים בישראל ובקרבתה והן בדרום-אמריקה ובמקומות אחרים. למשל, בין כ-1,300 צמחי-מרפא שדווחו עד 1996 על-ידי קבוצות-אנוש שונות, נמצא, ואלו רק דוגמאות, כי 98 מינים מהם הם בעלי פעילות אסטרוגנית, 49 מינים מביאים לגירויי הרחם להתכווץ, 6 מינים מעודדים או גורמים להפלות, וכן יש חומרים משניים בצמחים המזרזים המלטות, וכן הלאה;
דוגמאות ספציפיות: הרותם המדברי מסייע להפלות, הצלף הקוצני ניתן לשימוש כנגד הרעלות, או למשל, זרעי הויטניה המשכרת שיש בכביש דימונה-באר-שבע, למשל, מסייעים להפלות אצל מכרסמים וציפורים, וכן הלאה. בפרק זה אדון גם במילת נשים, כריתת הענבל, ברפואה בדואית אחרת ובפעילות למניעת כוויות ורפואת ההכשות.
שיכרון סיני (Hyoscyamus boveanus)
זהו צמח שיש להיזהר מפניו, באשר הוא ידוע בהשפעותיו השליליות – הרעילות והמשכרות - על בריאות המבקרים בסיני. למרות זאת, במפגשינו בו בסיני בעיקר באביב, אם כי לעתים גם בחודשי החורף, כגון, בדצמבר בג'בל אום-שומר, נבחין בפרחיו הסגלגלים המופלאים ביופיים.
צמחי השיכרון שאחדים מהם מוכרים גם בישראל מכילים אלקלואידים הגורמים לערפול חושיו של הטועם אותם במאכל ובמשקה בגלל חומרי הרעל שבם.
לעתים די בכמות מזערית מחלקי הצמח כדי לגרום לתחושות רעות ואף לגרום למוות. מומלץ אפוא לצלם ולתעד אך לא להשתכר ממנו. נפגוש בו לרוב בואדיות רחבים ובצדי ערוצים.
רפואה בדואית
מרבית המדענים, האנתרופולוגים והאתנו-בוטנאים התפעלו תמיד מיכולתם של הבדואים לרפא את עצמם ממחלות שונות ומשונות בעזרת אמונה, פולחן, וכדומה, אך בעיקר בעזרת ידע רפואי שהצליחו לממש במשך מאות שנים שבהם פעלו כחברה מבודדת באזור מדברי וצחיח ברובו, שתנאי העבירות והתקשורת בו לקויים ביותר.
בעבר ארגנה ישראל פעילות מרפאות עבורם, ואף הסתייעו בטיפולים גם במסוקים, אך הבדואים התרגלו גם לרפואה מסורתית ואת רוב רובם של טיפוליהם הרפואיים הם מקיימים בביתם. רק במקרים חמורים נהגו לפנות ל"רופא מומחה", בקרב קרוביהם ובני משפחותיהם, והיו ביניהם שגם למדו את הידע הרפואי בעלעול וקריאת ספרים, אם כי שטחיים. לעתים יש ביניהם המסוגלים לשלוט בכוחות מאגיים ויכולותיהם מזכירות רופאי-אליל בקרב בני-אנוש באפריקה. יש ביניהם המוחזקים כבעלי כישורים על-טבעיים, והם מסוגלים לרפא מ"עין הרע", להתמודד כנגד "פחדים פתולוגיים" ועוד. שבתאי לוי פרסם מונוגרפיה מרשימה על התרופות המשמשות את הבדואים, המבוססות על הפרשות וחלקי יונקים שונים כמו כלב, זאב, שועל, שפן ועז בין היונקים, על נחשים, צבים ולטאות, בין הזוחלים, ועל פרוקי-רגליים למיניהם וסדרותיהם, כגון, סרטן, עקרב, נמלה וצרעה. הבנת הסגולות הרפואיות באה לידי ביטוי בקברי קדושים.
כריתת הענבל (Ovulectomy) ותחושת הצימאון
כריתת הענבל (Ovulectomy) ותחושת הצימאון
טיפול מוזר של כרית הענבל, שהוא החלק התלוי של החך הרך בין חלל הפה והלוע, אופייני אף הוא בסיני, ומקורו ככל הנראה כמנהג פולחני במזרח אפריקה. תפקידו לטפל בילדים וילדות בגיל חצי שנה עד שנה (גם ילדי הבדואים) ו"המנתח" יכול להיות מוהל מומחה, עוקר שיניים, מנקז מורסות ומקיז דם, מעין "חאוי".
הניתוח מתבצע לרוב ללא חומרי חיטוי או אמצעי הרדמה. כלי הניתוח היא מרית (Spatula), מעין כף שטוחה המוכנסת לתוך הגרון, אזמל (סכין), שלפעמים עשוי חוט ברזל מכופף ומושחז, ולפעמים מגב מכונית ישן יספיק. לעתים מורידים את כל הענבל, לעתים את חלקו, ותמיד עליהם להתחשב במצב רוחו של הפעוט ויכולתו לעבור ניתוח כזה מלבי לעורר בו את רפלקס ההקאה. לדעת חלק מהחוקרים הגיע המנהג לסיני ממזרח-אפריקה (אתיופיה, קניה וטנזניה) והוא שכיח גם בסעודיה.
כריתת הענבל נעשתה תמיד כדרך טיפול למחלות מסוימות, אך תועלתה איננה ברורה ומקור המנהג לא ידוע. ייתכן, קבעו חוקרים, כי המנהג הפולחני שאומץ בסיני נועד להקנות לילדי הבדואים את היכולת לשאת בקלות-יתר את תחושת הצימאון השכיחה במדבר. אחרים סבורים כי הניתוח נועד לחסן ילדים מפני מחלות דרכי הנשימה (אבק-יתר וכו'). בני המזינה אף נוהגים לבצע כוויה במרכז הקדקוד כדי למנוע התפתחות משנית של הענבל. חסר מידע מדעי אודות כריתת הענבל ותחושת הצימאון והתועלת הגלומה בטיפולים רפואיים או מסורתיים אלה. נראה שלטווח ארוך הניתוח אינו משפיעה לרעה על הבליעה או הדיבור, אלא במקרים נדירים של טיפול לקוי או כריתת-יתר.
טיפול ע"י כוויות
כוויות, שריטות, דקירות על העור וחבלות אחרות המצריכות טיפול מיידי שכיחות בכל העולם, ולא רק אצל הבדואים בסיני. מדובר בשימוש בכלי-אבן וכלי-עצם מחודדים לנעיצה בתוך העור, שיטות מתוחכמות יותר של אקופונקטורה והמוקסיבסטיה (Moxa- לענה סינית משפחת המורכבים, combustion- שריפה, התלקחות),
קשורים להתפתחות נתיבי מסחר והגעת מרכיבי רפואה אוריינטלית מסורתית מסין, אירן ואזור הים הכספי לאסיה הקטנה, לצפון אפריקה והתפתח כ-1,00 שנים בטרם הופיע הנצרות, אי-שם במצרים, וחדרה ממנה לארצות הים התיכון ולסיני.
כך לפי המשוער התפתחה גם אצל הבדואים תרבות הטיפול בכוויות (Cauterization). לשם כך משתמשים הבדואים במסמר ארוך, פיח מורטב, נעיצת המסמר בקופסת גפרורים, ואת ראש המסמר במדורת גחלים לוהטות ושילבן עם גללי גמלים לצריבה בעור. יש מומחים לכוויות ויש משפחות המתמודדות בנושא לבדן. זוהי לרוב טכניקה פשוטה לטיפול רפואי, ואולי כ"חלק מצילוק יופי" שהבדואים אינם רואים כפגם אסטתי, להיפך, וראו "טקסים ופולחנים באפריקה", לפי Beckwith & Fisher 1999 (ראו קישור ל"תרבויות"). שיטת "הנור" כסיך לכוויות, של הבדואים מסתייעת בענפי אלה פרסית ,או כפי שמספר שבתאי לוי: "אוספים מוך מגבעולי צמרנית הסלעים (Phagnalon rupestre) או מעפצי לענת המדבר (Artemisia herba alba), גוללים לכדור קטן, מורחים מי-זכר סמיכים על המקום של הכוויה, לרוב במותניים, מצמידים את כדור המוך ומדליקים. המוך יוצר חום רב, מדליק את הסוכר על העור וכבה.
אלו שיטות הטיפול העיקריות ברפואה הבדואית כנגד כוויות באמצעות מחטים, באש ובצמחים, ועד היום נוהגים להשתמש ברפואה המודרנית במשחות לצמצום נגעי ההתחממות של אזורים מסוימים בגוף, ומצטיידים לשם כך במגבות חמות, בקבוקים חמים, חרדל, הקרנת גלים קצרים החודרים מבעד לעור, גלי אינפרא-אדום, הקרנת גלים ארוכים, וכן הלאה, שכולם מזכירים את פעולתה של האקופוקנטורה הסינית העתיקה שאולי הקדימה בזמנה את שאר השיטות שהגיעו אחריה. השיטות לטיפול בכוויות אצל הבדואים החלו אי-שם בפריהיסטוריה בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה) בצורת חודי-אבן (Stone-Points).
התפתחות דמותו של "החאוי"
אחד האלמנטים הכושלים ברפואה בדואית היא דמותו השנויה במחלוקת של "החאוי" – מעין מטפל רפואי באמצעים מסורתיים מבין הבדואים עצמם. מדובר במקרים של כשלים חמורים, שבהם תלויים חייו של חולה בעצות או בטיפול הניתן לו – נגד עקיצות עקרבים, אלרגיות חריפות, הכשת נחשים, טיפול לאחר נשיכות כרישים (וראו לעיל) ועוד,בעיקר אם בתי החולים המסוגלים לטפל במקרים קשים נמצאים במרחק רב מדי, ובעבר אף תיארו את קרבתו של בית-חולים סביר כזה בעיר סואץ, מהלך 10 ימי רכיבה על גמלים. זהו אחד המבחנים בהם הייתה צריכה הרפואה הבדאית המסורתית להתמודד עם סיכויי הרפואה המודרנית לפתור בעיות בקרב חולים או נפגעים החייבים בטיפול מזורז לקראת החלמה. בעלי-חיים, כגון הגמל.
חקר הנושא בגיל 20-40 יום היה נלקח תינוק/פעוט בדואי אל מי שידוע בהיותו חאוי, ואם אבא רוצה כי בנו ילמד להיות חאוי בעצמו, עליו לשלם כסף רב לחאוי בתמורה לידע. נתן, הרשקוביץ, פרופ' ברוך ארנסבורג וחבריהם (ראו פרק 16), ערכו סקר מקיף על שטות הטיפול של חאוי, וגילו שלוש שיטות מובילות לטיפול: האחת, החאוי יורק על מקום העקיצה או ההכשה ומכה עליהם בידיו "כדי שהרוק ייספג בתוך הגוף". השניה, מוצץ את הדם הנגוע ויורקו החוצה, והשלישית, החאוי פוקד על הנפגע למצוץ את מי השתן שלו. לכל חאוי בסיני יש את הדרך שלו, לעתים תוך שילובים בשלושת השיטות, אך נגד הכשת נחשים "אין חיסון (מסורתי) ידוע". טיפולים שגויים כמו חסימות עורקים והבאת מקום פגוע מהכשת נחש ארסי עד כדי נמק ובלבד שלא יתפשט הארס בגוף, הם כנראה נחלת העבר, והבדואים מעדיפים להגיע לבתי חולים מודרניים.
חוקרים סבורים כי החברה הבדואית, ובעיקר בסיני לאור מוצא קבוצות אחדות של בני-אנוש ממנה, ינקה את שורשיה או את מסורת מילת הבנות מהחברות האפריקאיות, והתאימו אותן למציאות החברתית בסיני.
מילת בנים
על מילת נשים בסיני, במצרים ובחברות אחרות, ועל הקשר עתיק היומין למומיות מצריות
מילת נשים היא אחד הנושאים הקשים, המעניינים והמסקרנים המאפיינים עדיין חברות שונות בעולם ולא רק כמנהג נפוץ ומקובל באיסלאם ובסיני. בהתייחסות למנהג זה מתכוונים בראש וראשונה לניתוחים שבמהלכם מורידים חלק כלשהו מאברי המין הנקביים החיצוניים. להשוואה, בין חברות בדואים לחברות אנוש אחרות בחרתי להביא מניסיוני בצפייה ובהעמקה בנדון בקרב חברות קנייאטיות, כפי שעולה בסיורי במזרח-אפריקה מאז 1982 עד 2014. יצויין כי דווקא בסודן החליטו לאחרונה לחדול ממילת נשים, ולכך השלכות מעניינות על עתיד המנהג גם אצל הבדואים בסיני ולא רק בחברות שונות באפריקה ובעולם כולו.
התהליך הכללי והקשר לטקסי-התבגרות והמעבר משלב ילדות הלאה
בקרב עמים זרים ותרבויות אנוש קדומות או פרימיטיביות מוזכרת תמיד האנתרופולוגית מרגרט מיד (אף שהיא ככל הנראה המציאה חלק מהמידע שכתבה). בספרה אודות התבגרות בסמואה, היא קובעת כי ב-100 השנים האחרונות יש בלבול מה בין שלב הילדות, וגיל ההתבגרות, ולכן כל-כך הרבה מתעסקים בקביעת התבנית החינוכית הנדרשת להם. לכן לעיתים היא נוקשה, לעיתים היא ליברלית מדי. לרוב, הדור הצעיר מתרחק מהאידיאלים או הסטנדרטים של העבר, מסרב להיסחף בזרם, מורד במוסכמות ולעיתים מחריף את "מרד הבן" או "מרד הבת".
התהליך הכללי: ציידים-לקטנים שהופכים להיות תרבויות רועים (פסטורליזם) מאז תחילת ביות חיות המשו של האדם ותחילת החקלאות לפני פחות או יותר מ-15,000 ל-10,000 שנה לפני זמננו, שאז זונחים ציד ולקט ומתיישבים מסביבם של אגמים פוריים, מתחילים לדוג, מבטלים טאבו שונים, ואף לומדים לקטול תנינים, לבצע מבחני אומץ שונים.
למעשה, אנתרופולוגים מגדירים את ההתבגרות וההגעה לבגרות כ"תהליך ביולוגי" או כחלק מ"הרגשות/תחושות האלימות", שמתלווים אליהם אי-סיפוק עצמי ועונשים, אך כל הנושא הזה שנוי במחלוקת, לרבות מילת-בנים ומילת-נשים. ואנו למדים ,כי במרבית בני-האנוש באפריקה, קשורה מילת בנות לטקסיות שלמה, המסמלת כמו אצל הבנים (וראו להלן), את הכניסה לעולם המבוגרים, או חלק בלתי-נפרד מהארגון החברתי של הקבוצה.
חוקרים סבורים כי החברה הבדואית, ובעיקר בסיני לאור מוצא קבוצות אחדות של בני-אנוש ממנה, ינקה את שורשיה או את מסורת מילת הבנות מהחברות האפריקאיות, והתאימו אותן למציאות החברתית בסיני.
מילת בנים
הסיבה המסורתית לפחד מהמילה היא השמחה המהולה בדאגה מאחר ולאחר לידת תינוק זכר יש למול אותו, מנהג מסורתי הרווח בחברות שונות לרבות אצל הבדואים בסיני. לשם כך אמנם יש לבצע ניתוח קטן שאותו מסוגלים לבצע מוהל, רופא, והם עושים זאת לרוב ללא הרדמה, או כפי שמקובל ביהדות להחליש את העוררות לכאב אצל התינוק בהתזת מעט יין על שפתי התינוק. הדעה הרווחת אצל מדענים היא שהכאב לרך הנולד אולי קיים, אך בהתפתחותו המוקדמת של היילוד, עוד לא יודעים אם קצות עצבי הכאב שלו פעילים או לא.
תמיד חשבו כי את ברית המילה עושים ממניעים דתיים, אך הדבר נכון רק בחלקו. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 רווחה הערכה כי רק 1/60 מאוכלוסיית העולם מבצעת ברית מילה ממניעים דתיים. בישראל היה נהוג לבצע טקסי ברית מילה לעולים חדשים מטעמים ושיקולים דתיים בלבד.
אולם, ידועות גם סיבות אחרות לקיומה של ברית מילה (וכריתת העורלה) בבנים, והיא מתוך נימוקים היגייניים, למנוע התיישבות חיידקים מתחת לעורלה. החוקרים ברובם מסכימים כי המצרים ביצעו ברית מילה שכזו לפחות לפני כ-6,000 שנים, וחקר מומיות מצריות קדומות אף מגלה כי אצל רבות מהגוויות החנוטות נמצא פין שעבר ברית מילה. בארצות דוברות אנגלית, לא התנגדו כלל להמשך קיומה של ברית המילה במשך השנים 1875 עד ,1950, יתרה מזאת, הספרות הרפואית אפילו היללה באותם ימים את הפעולה. במאה ה-19 ביצעו רבים את ברית המילה כדי לשמור על בריאות ולהבטיח אריכות ימים.
חשבו אז כי ברית המילה מסייעת למניעת אוננות, שזו מחלה ולא ביטוי להתבגרות הצעיר או ביטוי חיובי לפעילותו ההורמונלית התקינה ושחרור לחצים הכרחי, וכי היא אף עשויה להגן מפני מחלוצת דוגמת אסטמה, אפילפסיה, אלכוהוליזם, ראומטיזם וכיוצא באלו. ספקות רבים נקשרו ביחס לקשר בין קיומה של ברית מילה (והסרת עור העורלה) למניעת מחלות, אך עם זאת, אין להתכחש לכך שברית מילה מתקשרת הרבה פעמים למניעת דלקות, זיהומים ומחלות עור.
משערים כי לעורלה יש שני תפקידים נוספים המייחדים אותה, והם: האחד, תיקון מומים מולדים ואחרים של הפין, והשני, כי אין עוד רקמה אחרת בגוף האדם היכולה לשמש ביעילות דומה ליצירת שכבה חדשה או כיסוי חוסר עור באזור הפין. קיום ברית המילה בינקות (למשל, ביהדות) או בגיל מאוחר יותר (חברות רועים במזרח אפריקה, למשל), קיימת, מקובלת ונפוצה בכל רחבי העולם, מטעמים של דת, מסורת, הרגל ונימוקים רפואיים כאחד. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 שיערו כי כ-2% מכלל הבנים באוכלוסיית העולם הם נימולים.
במאמר של צוות רופאי נשים במחלקת הנשים ב"מרכז הרפואי שיבא (תל-השומר) שהתפרסם בביטאון "הרפואה", הוצעו כמה וכמה תיאוריות רפואיות המצדיקות קיומה של ברית מילה, והן בעיקר: למנוע סרטן באיבר המין או את דלקת העטרה.
פרג תרבותי (Papaver somniferum)
בפפירוס אברס, משנת 1550 לפנה"ס התגלתה רשימה מפורטת של צמחי בושם, תבלין, מרפא ותועלת, ועד עצם היום הזה רבים מהם משמשים צמחי תבלין ידועים לכולנו. ביניהם נמנים כמנון האניס, גד השדה (כוסברה), שומשום, שומר, קרדמון (הל), כרויה (קיל), שום, בצל, קורנית (תימוס), כרכום (זעפרן), גרגרנית (חילבה) ופרג. רבים מהם מוזכרים בתנ"ך, ובעיקר במגילת "שיר השירים", וביניהם הכוסברה (גד השדה) הנזכר בתיאור המן היורד במדבר: שנאמר: "כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש (שמות ט"ז, 31). נוהגים של חקלאות זריעה ודיש של צמחי תבלין, כגון, כמון וקצח, המתוארים בספר ישעיהו (ככ"ח, 25-27).
אולם, מאז המאה ה-17 ואילך, עם התפתחות מדע הכימיה, החלו להפריד בין רפואה לבין בוטניקה ואתנו-בוטניקה, לאחר שהחלו לפתח תרופות סינתטיות שצמצמו את השימוש בתרופות הצמחיות. לימוד המבנה הכימי ובידודם של חומרי טבע פעילים בצמחים שונים, סייעו לפתח תרופות. אחת מהן היא אמנם המורפיום, שמקורו בפרג שהיה קרוב לודאי האלקלואיד הראשון שבודד ב-1803, וזוהה הרכבו הכימי ב-1831, ומאז ועד 1988 זוהו ובודדו לא פחות מ-12,000 חומרים, ואמנם, זרעי הפרג מכילים שיעור גבוה של שמן, מהם מפיקים שמן-פרגים, תבליני-מאפה, ואופיום ונגזרותיו.
מרבית המורפין (morphin), המופק באופן חוקי מפרג האופיום עובר שינוי כימי בתעשייה המפיקה ממנו את תרופת הקודאין (codein) המצויה אף היא בריכוזים נמוכים בצמח הפרג, ושניהם משפיעים על מערכת העצבים. השימוש בתרופה נרחב מאחר והיא משמשת לשיכוך כאבים ולריפוי משיעול. השימוש במורפין מוגבל ברפואה המודרנית בגלל סכנת ההתמכרות. כמו כן משמש הפרג התרבותי לייצור הרואין. גידול פרג לאופיום ידוע מזמנים קדומים ויש ארכיאולוגים המניחים כי כלי החרס הקטנים והסגורים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות, במזרח הרחוק שימוש להובלת הסם.
פרג האופיום, שהבדואים אימצו לגידול בסיני למטרות ייצור האופיום, הוא במקורו צמח חד-שנתי ממשפחת הפרגיים (Papaveraceae), שגבעוליו זקופים, ומתנשאים לגובה של בין 0.6 ל-1.2 מטר. קיים שוני ניכר בין העלים התחתונים והעליונים. הפרחים גדולים, והם בעלי 4 עלי-כורת עגולים או מרובי עלי-כותרת, שצבעם לבן, אדום או ארגמני. הצמח שימש בעבר גם לצמח נוי. הפרי הלקט, ובתוכו שפע של גרגרים קטנים ושחרחרים, המשמשים לייצור שמן הפרג, ולמעשי מאפה.
הפקת הסם הגולמי מתבצעת באמצעות פציעת הלקטים כשבועיים לפני הבשלתם במכשיר חד. את השרף החלבי משאירים להתקרש, ולמחרת בבוקר אוספים אותו מאחר ומכיל את אותם אלקלואידים כמורפין וקודאין, המשמשים כמשככי כאבים עמומים (פציעות קריעה נרחבות) ולא כמשככי כאבים ספציפיים כמו כאבי-ראש או כאבי-שיניים. מרכז ייצור האופיום לצרכים פרמקולוגיים הוא באוסטרליה, טסמניה והודו, ורוב הכנסות האימפריות הקולוניאליות (בריטניה, צרפת) במאה ה-19 נבעו מסחר באופיום שהגיע מהודו-סין. ב-1988 היה שווי גרם לא מעובד אחד בשוק המצרי כ-5 דולרים ובשווקים האוריינטליים כ-2 דולרים (נתונים מ-1988).
חקר חקלאות גידול האופיום, הקוקאין וקנבוס (לייצור חשיש) רווחים בתרבויות חקלאיות מבודדות הנמצאות הרחק ממוקדי שליטה ממשלתיים, חשף העיתונאי והסופר צור שיזף לאחר שגילה כי הבדואים בסיני מגדלים חלקות פרג בין בוסתניהם. לדבריו, התגלה לו כי זהו גידול עמיד וקצר-מועד (3-4 חודשים) שאינו מצריך כמעט טיפול וגדל בכל סוגי הקרקע, וגם בקרקעות עניות ביותר.
בעת איסוף השרף, מתברר כי עונת ההפקה קצרה למדי והעברת הסם נעשית בשטחים הרריים קשי-גישה, ומכאן שהרווחים המגיעים ממנו גדלים בהשוואה לגידולי חקלאות אחרים, ובהתחשב בכך שמקורות פרנסה מבטיחים דוגמת התיירות הישראלית פחתו או חדלו להתקיים בשכיחות שהייתה ערב תימת הסכם השלום עם מצרים, והחיפוש שעשו אחרי אלטרנטיבות עסקיות. היום כבר ברור שעסקי גידול הסמים במשולש הזהב בגבול תאילנד-מינאמר-לאוס, אפגניסטן ואיראן, כמו גם בלבנון ובקולומביה, המיועדים בין השאר לרכישת נשק. כך גם הבדואים שאינם מהססים להבריח נשים ממזרח-אירופה, גמלים, סחורות מוברחות אחרות, ואזי, גם נשק המגיע בסופו של דבר לארגוני הטרור. בסיני טרם נראו מזקקות, כותב שיזף, ואומדן שטחי הפרג שגדלים בהר הגבוה לבדו נאמדים ב-100-1,000 דונם, וזה לא מעט, אף שאומדן היבול טרם נקבע במדויק.
פרופ' ישראל הרשקוביץ שסייר באזורים נידחים בסיני עוד בשנות ה-70 של המאה ה-20 טוען, כי אין זה נכון שהם החלו לגדל פרגים לתעשיית הסמים רק לאחר שהישראלים הסתלקו מסיני לאחר חתימת הסכמי השלום. לטענתו, הם מאז ומתמיד גידלו בסיני את חלקות הפרג שלהם, והרחק מן העין, משום שזו הייתה פרנסתם העיקרית גם בימי המנהל הישראלי בסיני לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967. לדבריו, הסיבה היחידה שלא ראינו זאת, הייתה משום שהם לא גידלו באזורים המתויירים יותר בהר הגבוה דוגמת אזור סנטה-קתרינה וג'בל עבאס-בשא, ואמנם גם אשתי ד"ר אורנית ספקטור-לוי סיפרה כי ראתה את חלקות הפרגים באזור האום-שומר עוד בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20. (ראו קישור ל"מסעות, אתרים וטיולים" בעיקר באזור ג'בל אום-שומר ואולי בואדיות אחרים דוגמת ואדי באראבר ודומים לו).
ולבסוף, זה מכבר נקבע כי אין ולא בעל-חיים אחד הניזון על הלקטי הפרג, למעט האדם שלמד לייצר מהם את האופיום. מכאן, סבורים אתנו-בוטנאים, כי הפרג מותאם אבולוציונית היטב כנגד אויבים, ולכן אולי קל לגדלו בהעדר מזיקים או מחלות כלשהן ממנו אולי הוא היה צריך לסבול.
פתילת המדבר, רעלים, סדום ועמורה
"תפוחי סדום" עסיסיים, הפכו לפי המסופר במקורות, לרעילים, רק לאחר שנפלה עליהם קללת אלוהים. האגדה מספרת כיצד נוצר השם "תפוח-סדום": לפי האגדה, כאשר הפך אלוהים את סדום ועמורה הוא הפך גם את עצי הפרי להיות עצי סרק. כך היה גם עם עץ התפוח הצומח בסדום שנהפך לעץ שפריו אומנם נאה, אך רע בטעמו. ואמנם, הפרי גדול ומושך אליו את העין, אך מי שמתפתה לאוכלו ימצא אותו חלול ורק מעט אניצי שיער משי בו שנועדו להפיץ את הזרעים שבו שהם קשים וקטנטנים. השם פתילת המדבר מוזכר גם במשנה ובתלמוד הבבלי בקשר להכנת פתילות שהוכנו משערות הזרעים. פירושו של השם "קלוס" הוא יפה ו-"טרופיס" היא קרקעית ספינה. השם מרמז אפוא על צבעו היפה של זוויות העטרה בצמח.
כיום משמש תפוח-סדום כעץ נוי בבתי מלון ובגנים ציבוריים בבקעת ים המלח ובערבה ואפילו בקיסריה, אך גם בצימרים ובמלונות במזרח-אפריקה. ניתן לראות את הצמח גם בטיולים באזורים הנמוכים באסיה כמו בנפאל והודו, ללמדנו על אישוש התיאוריה בדבר נדידת היבשות. (ראו קישור לגיאולוגיה, נדידת היבשות וגיאומורפולוגיה).
שימושים רבים ומשונים נודעו לצמח למרות רעילותו: הבדואים משתמשים בענפי הצמח להכנת מצופים לרשתות דייגים. הם נוהגים לנצל את שערותיו הארוכות של הפרי להכנת כובע קטן ולבן הדומה לכיפה ושמו טגיה. ביהדות משתמשים בקליפות העץ כפתילים, אך הואיל ואינם דולקים זמן רב נאסר להשתמש בהם לנרות השבת. השימוש העממי: השרף מכיל גליקוזיד ששמו קלוטרופין (שם הסוג) ואנזימים כמוסקרין וטריפטין. באפריקה שימש מין זה להרעלת בארות וכרעל לראשי חצים. משתמשים בו גם כשהוא מהול במים וכתרופה למחלות שונות, ובין השאר גם כנגד עקרות, אך אין לי על כך מידע מדויק. שימוש במיץ השרף עלול לגרום לעיוורון. לפחות זמני. (ראו קישור ל"בוטניקה").
ראמים והפקת אפרודיסיאק
הראמים נמנים עם קבוצת האנטילופות הגדולות והמרשימות שסובלות מלחצי האדם בכל שטחי תפוצתם. במשך שנים רבות הם ניצודו בשל בשרם הנחשב כמעדן, עורם וקרניהם. מידע מגוון הוכיח כי דם הראמים יעיל נגד נחשים, כי בשומן משתמשים נגד מחלות, וכי שימוש אוריינטלי בקרניים נעשה בגלל אמונות טפלות לפיהן הן יכולות לשמש כאפרודיסיאק - מעורר תאווה מינית - ולשפר און-מיני ואומץ-לב. בראש הראם השתמשו לקישוט. בני האלמולו ((Almolo, בצפון-קניה, משתמשים בקרני הראם ככלי-נשק לציד תנינים ודיג. ציד פרוע על האוכלוסיות השמיד אותן עד כדי סכנת הכחדה גדולה.
שבר לבן
הצמח שבר לבן ממשפחת הזוגניים, המוכר גם במדבריותינו, הוא צמח שמוצאו אירנו-טורני (ערבתי) שמכסה, למשל, שטחים נרחבים למדי באוזבקיסטן. קיומו וריכוזיו הגדולים מותנים בדרכי מעבר של בע"ח ממשקם של הבדואים. לרוב אנו מבחינים בהם בקרבת שבילים ונתיבים שבהם עברו חמורים, גמלים או מקנה של הבדואים. נמצא כי יש בו בצמח זה חומר שבריכוז של 5% בלבד, גורם להפלות. אצל הבדואים משתמשים בו גם לטיפול-שיניים. הם מייבשים את הצמח, שורפים אותו ביריעה איטית מסביב לתרנגולות הנמצאות במכלאה מגודרת. שאיפה מוגברת של העשן מגדילה לדברי הבדואים את מספר הביצים שתטלנה אותן תרנגולות. בהתאם לכך, נותנים במקרה חירום את הדבר הלבן גם לבנותיהם לצורכי הפלות. באסיה ידוע כי הם מלקטים את פירותיו ותולים בבתיהם כנגד רוחות רעות, נגד שדים ולפריון מוגבר. במחקר ישראלי נמצא כי חולדות שאכלו פירות שבר לבן, מזרזות את ספיגת העוברים התחליף להפלות באותן חולדות. ניתן לשער, גם בהעדר זיהוי היסטורי מדויק, כי היכן שמתגלה הצמח (וגם במדבריותינו) עבר נתיב תנועה קדום או התיישבות אדם מלווה בחיות-משקו.
שיזף ומריונים
בניסויים מדעיים בתחום זה כדי לדעת מה קורה בטבע, נבחר השיזף, מאחר וטעים מאוד ונאכל עד מאוד. נמצא כי העץ משפיע במובהק על הקטנת גודל השגר במיני מריונים. השיזף הוא עץ נפוץ במקומות-חיות רבים, וגם בנגב ובסיני ניתן לראותו, והוא נחשב לבעל הישרדות גבוהה. ענפיו משתפלים מטה, ולכן, בעלי-חיים רבים נהנים מפירותיו, וביניהם יעלים, צבאים ומכרסמים לרוב. (ראו קישור ל"זואולוגיה"). השיזף הוא רליקט סודני הגדל במדבריות הארץ, ומשמש יעד אכילה חשוב לאוכלי עשב. ניתן לגלות מסביבו מקבצי מחילות רבים של מריון מצוי.
באזור זיקים וכרמיה ובצפון-מערב סיני ורצועת עזה ידועות מאות מחילות של מריון חולות ומריון מצוי. בחפירה שנערכה בהן התגלו ריכוזי פירות רבים כשהם מפוצחים לשניים וזרע אחד שנאכל. דגם הפיצוח במחילות בטבע הוכיח כי כדאי לבצע מחקר מעמיק על מריונים בטבע בהשוואה לניסויים מבוקרים בשביה, ואמנם המחקר הראה כי לאכילת-יתר של פירות שיזפים, יש השפעה על דחיית הבגרות המינית (כאשר נחשפו זכרים לאכילת תפריט שהתבסס על כ-35% שיזף), ומכאן, שאכילת השיזף משפיעה על שיעור וקצב רביית המריונים בטבע, ומצמצמת אותה, אף שאיננה מהווה עבורם רעל. עיכוב כניסה להריון וירידה בשיעור חיוניותם של גורים, מעידה אפוא כי לשיזף השפעה מכרעת על ויסות רביית המריונים בטבע, ולכך יש גם משמעות אקולוגית רבה.
