יומני סיני

יומני סיני, היום הראשון 7:00 מעבר טאבה –
המסוף כמעט ריק. לא יכולה שלא לחשוב על האלפים שמצטופפים עכשיו בנתב''ג, תורים ארוכים, מזוודות כבדות, פרצופים מיוסרים... וכאן רגוע, אולמות מעבר ענקיים, כמעט ריקים. כמה דקות של ביורוקרטיה מינימלית, ואני יוצאת החוצה אל הרוח המדברית, שמקבלת את פניי כמו מנהרת מעבר חמימה שמברכת אותי על ההחלטה להשאיר את הבית מאחור ומבשרת: ״את בסיני עכשיו".


 

מולי שוטרים מצרים במדים לבנים מחייכים חיוך שקט, צנוע - ברוכה הבאה למצרים.

חם בחוץ, חם ברכב, החלונות פתוחים, ומחמוד הנהג נותן בראש עם פלייליסט של הלהיטים הכי חמים שיצאו הקיץ מקהיר. אני נמסה לאט לאט אל המושב האחורי, מתמקמת בין תיק גב למצלמה, וממלמלת בשקט משהו על מזגן. לא נעים לבקש - אולי אתרגל בסוף? טוב, לפחות השיער מסתדר יופי עם היובש הזה.

אנחנו מגיעים לדהב בשעות הצוהריים. העיר מנומנמת. סיפרו לי שבעבר היא כונתה עיירת התרמילאים של סיני והיו בה יותר שגרירי רגאיי - סטלני מריחואנה - מאשר בדואים. עכשיו הכול שקט יותר, סולידי יותר, ואת החושות הזכורות לטוב מרצועת החוף המושלמת של דהב החליפו בתי מלון מפוארים, מועדוני צלילה, מסעדות, ודוכנים על גבי דוכנים של מזכרות “אותנטיות” מייד אין צ׳יינה.

אנחנו מנצלים את שעות האור האחרונות כדי להגיע לבלו הול - החור הכחול, אחד מאתרי הצלילה המפורסמים בעולם, השוכן כחמישה ק"מ צפונית לדהב. כבר בדרך לשם אני מבינה שאין חובב צלילה שלא שמע על המקום הזה, ודווקא כאן, מכל המקומות, מתחיל הרומן שלי עם עולם הצלילה. למזלי הים לא היה רגוע באותו הערב, והמדריך הבטיח שנחזור מחר כשהים יהיה שקט יותר… מאוחר יותר למדתי שהבלו הול הוא בעצם פיר  מ', עם מנהרה שמתחברת אליו איפשהו 130-אנכי בעומק של כ באמצע ומובילה החוצה דרך קניון תת-קרקעי. מסתבר שידוע בקהילת הצוללים שהרבה הרפתקנים שהיו חייבים להוסיף את האתר המאתגר לרשימה שלהם קיפחו את חייהם כשפספסו את נקודת היציאה והמשיכו במורד הפיר עד שנגמר להם החמצן… טוב, ברור שאחרי כל הסיפורים הללו אפילו עם שנורקל לא הסכמתי לחזור לשם.

יומני סיני, היום השני: סבא של הדגים
הבוקר הראשון שלי בסיני. התעוררתי מוקדם, נדמה לי ששמעתי קריאות תרנגולים. אני יוצאת מהחדר, נעים בחוץ, שקט, אווירה של חופש. יש לי שעתיים להתארגן, לאכול ארוחת בוקר ולהגיע למועדון הצלילה, למלא את הטפסים לקראת צלילת ההיכרות הראשונה שלי. במסעדה של המלון, עם הקפה השני, אני חושבת איזה מבגדי הים כדאי ללבוש, מדמיינת את עצמי מתחת למים שוחה בחופשיות קלילה עם הדגים. אני לוקחת עוד ביס של פול מצרי בפיתה, מסתכלת על השעון, יאללה מתי כבר מתחילים? 

מרינה במפגש ראשון עם ציוד הצלילה הכבד בדרכה לצלילת היכרות 

טוב, זה לקח קצת יותר זמן ממה שחשבתי - כמעט שעה שלמה רק ללבוש את החליפה. מה זה הדבר הזה? אחרי תדריך ארוך ומפורט עם כריסטינה, מדריכת הצלילה שלי, מעמיסים ציוד   שמתאים lighthouse על טנדר שלוקח אותנו לאתר הצלילה למתחילים. מגיעים לנקודה שבה שמים עלינו את ציוד הצלילה, וכריסטינה מזכירה לי בטון מאוד מרגיע שכל הסיפור של צלילת היכרות הוא די פשוט - להוציא אוויר, להכניס אוויר, להיות רגועה ו… לא לשכוח ליהנות מהנוף. חצי דקה אחרי נאום המוטיבציה גיליתי, שהדרך לנירוונה התת-מימית מתחילה פשוט בלשמור על  קילו על הגב. 30 שיווי משקל בדרך אל החוף עם 




ואז, אחרי הטקס המוזר של לירוק לתוך המשקפת (באמת כריסטינה?) הכנסתי וסת לפה, ראש מתחת למים, וזהו - הכול נשכח… המים הקרירים עטפו אותי במין שקט מושלם, ונתתי לעצמי להיסחף לאן שהזרם וכריסטינה הובילו - פשוט מושלם. ואז ראיתי אותו, זז לאט, מעוטר זיפים צבעוניים, לא שותף לתנועה המהירה של כל הדגיגים באזור - ממש כמו סבא של כל הדגים. אחרי זה במועדון הצלילה של שריף, המארח שלנו בדהב, , ועכשיו אני כותבת את השורות Scorpionfishאמרו לי שמדובר בבמחברת עם החיוך הזה המטופש, שלא ירד לי מהפנים מהרגע שיצאתי מהמים ועוד שעות רבות אחרי. יש מצב שבגלל החיוך הזה שילמתי מחיר כפול על השרוואל החדש שלי בשוק. כן, היה לי ברור שהמוכר תקע “וואחד מחיר", אבל למי יש חשק להתמקח אחרי כל הקסם הזה?

יומני סיני, היום השלישי: סנטה קתרינה וג׳בל מוסא
ניעור חזק מעיר אותי משינה עמוקה באמצע המדבר. ״אחת בלילה, צריך לקום, כולם מחכים!״ מה לקום? רק הגענו - לא אמרת שנתעורר בזריחה ליהנות מהנוף?

תוך מחאה כבדה, ונדמה לי גם איזה סנדל שעף לכיוונו של רוני, אני נזרקת מהמיטה ומהחדר, עדיין לא יודעת לאן. חושך בחוץ, אבל המנזר מואר מבפנים - איזה מחזה! הולכים לאורך החומות בנות מאות השנים של סנטה קתרינה - אחד האתרים הקדומים ביותר בנצרות. ברקע המולה גדולה, קריאות של בדואים וריח ממש מוזר. הדליל שמוביל אותי (מדריך בדואי( לא מוציא מילה-  פשוט אוחז ביד שלי ומוביל אותי אל החושך ממש כמו בסצנת חטיפה מסרט ערבי. חסר פה רק איזה סוס או גמל כדי להשלים את הסצנה, חשבתי לעצמי. ופתאום מולי-  נכון... גמל - סינבד שמו. עכשיו גם הבנתי למי כולם חיכו – לי ולסינבד, שנצא בראש שיירת גמלים לילית במעלה התלול של הר משה, מקום שלדעת רבים הוא לא אחר מאשר ההר של ההרים - הר סיני. אנחנו עוקפים שיירה אנושית, ומתחילים לטפס במעלה  מ'. חייבים להספיק להגיע לפני 2,285התלול אל הפסגה שגובהה הזריחה.  אני מחפשת לי פוזיציה נוחה על סינבד - זה לא ממש עובד, מנסה להיזכר האם גמלים הולכים מהר או לאט, ולפני שאני מעכלת מה קורה אני שומעת קריאה מוזרה, מעין גרגור עמוק שהדליל מוציא מגרונו, והגמל קם על רגליו - אימא׳לה!!! למה הוא לא יכול לקום כמו כלב? כמו סוס? ככה קמים??? הצרחות הקטנות שנשמעות מסביב מרגיעות אותי - את לא לבד...

מנזר סנטה קטרינה 

אני סופרת עד עשר ומחליטה פשוט לשחרר. שהמדבר יוביל את הלילה הזה...

שעתיים של עלייה תלולה בחושך כמעט מוחלט. קר, הגוף עייף, ולא בדיוק הצלחתי להתמקם בנוחות על סינבד, שדרך אגב התגלה כגמל ממש נחמד ועדין נפש. אני עוד אתגעגע אליו... באחת מתחנות העצירה, בית קפה מאולתר בסגנון בדואי. אנחנו נפרדים מהגמלים, ואוספים כוחות להמשך הדרך. המקטע האחרון  מדרגות 760 בדרך לפסגת הר משה לא פשוט - טיפוס תלול על סלע גבוהות. השמיים מתחילים להתבהר. עוד מעט הזריחה, חייבים להגביר את הקצב! הדליל מחייך, מנסה לעודד, ואני נזכרת בסינבד ודוחפת קדימה.

את רגעי ההגעה לפסגה, שיש הסוברים ששם התחיל הכול, קשה …לי לתאר במילים


סינבד מגיע לאחל למרינה המשך טיפוס קל במעלה ההר…

התזמון המושלם של הדמדומים שצבעו הכול בצבעים פסטליים רכים, השקט מעורר ההשתאות של כל מי שחוו איתנו את הרגעים שלפני הזריחה, והדרך שבה כל אחד ואחת בחרו להתחבר למקום  -כל אלה הפכו את העלייה להר לחוויה שלא אשכח הרבה הרבה שנים…

ואז היא הגיעה - הזריחה הכי יפה, אמיתית, נכונה, שראיתי אי פעם, מבצבצת מאחורי הרכסים הרחוקים, עוטפת את כולנו בחמימות זהובה ומחויכת. ואיך שכולנו חייכנו - חבורה של מצרים, אוקראינים, דרום אמריקאים, ישראלים, סעודים, מתמכרים לרגע של אושר נטו, קופצים כמו ילדים קטנים…

אחרי הזריחה על פסגת ג'בל מוסא ואלפי המדרגות בדרך התלולה חזרה למטה למנזר, הזמן פשוט עוצר מלכת. בוקר-לילה-יום, כן ישנתי, לא ישנתי - הכול מתערבב. החום כבר לא מפריע, האוכל נפלא, האנשים מדהימים, גם החיילים המצרים במחסומים מחייכים. סיני טוב אליי ואני אוהבת אותו בחזרה. עולים על מונית בדרך לשארם, זה ייקח כמה שעות כי בטח נעצור ונשתה קפה או מיץ גויאבה, רוני יצלם ואני אקשקש עם אנשים טובים בדרך. כמה שעות, אבל מי סופר. ומתי מגיעים? “בוקרה פיל מישמיש".

 
כפר הצוללים של אומברק במפרץ הכרישים 


יומני סיני, היום החמישי: כפר הצוללים של אומבי
שארם א-שייח’ קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. נסיעה קצרה, מחסום (ועוד שלושה - (מתרגלים אליהם בסוף, ואנחנו בכפר הצוללים של שייח' אומברק או פשוט אומבי. רישום זריז במועדון, תיקים נשלחים לסוויטה המדהימה שקיבלתי, ואני לא מבזבזת זמן על זוטות כמו מקלחת, מיטה רכה ומזגן (כן כן, זו אותה הבלונדה שחיפשה מזגן ביום הראשון), ושועטת חזרה למועדון להתארגן על ציוד. נכון - זה רק האינטרו השני שלי, אבל הביטחון בשמיים. הפעם הראשונה בדהב הרגישה כל כך טוב שמבחינתי אני כבר צוללת מדופלמת. שארקי, המדריך האישי שלי, מחזיר אותי אל הקרקע. סיני או לא סיני - לא משחקים כאן  קילו על הגב ויאללה 30 ,עם בטיחות. תדרוך מלא, מבט רציני למים! יו… איך אני מתרגשת.

גלרית צילומים מיומני סיני שלנו