הבדואים והאסלם
תיעוד ההיסטוריה השבטית בדרום-סיני
מוצא, נדידה והגירה
מאז הכיבוש המוסלמי של סיני בשנת 621 לסה"נ, חודרים שבטים בדואים מחצי האי ערב לתוככי סיני ומטמיעים בתוכם את האוכלוסיות הפגאניות המקומיות, שכונו בספרות המדעית בשם הכוללני "טרקניות". התהליך שהיה מהיר, ככל נראה, בדרך לסיני וממנה החוצה, ועדויות כתובות על המתרחש הוצגו בעיקר בתקופות מאוחרות יותר. היו שקבעו, שלא ברור כלל מי היו הראשונים שהתנחלו בסיני ומדוע נעלמו. נראה כי אחד השבטים הראשונים שהתיישבו באזור היו "בני סולימן" שהגיעו לשיא כוחם לפני כ-700 שנה.
אחרים הזכירו אותם כאחד השבטים הקדומים, וכשריד של האוכלוסייה הסרקנית הקדומה, כפי שדיווחו Robinson, ובורקהרדט (Burckhardt) שטיילו בסיני בראשית המאה ה-19. הם פגשו לדבריהם את בני השבט הזה בקרבת א-טור. ואף ציינו כי הם שרדו כנראה בהצלחה את הכיבושים המוסלמים הראשונים עד לכל הפחות שנת 638 לסה"נ, וכי מי שהשמידום היו בני הצוואלחה והעליקאת שהגיעו ממצרים לדרום סיני.
לפי גישה זו, לפיה מוצא הבדואים בסיני, הוצע שמקורם בחצי האי ערב, וכמו כן הוצע כי מטה הג'בראת, למשל, הוא בואדי ליף באזור חיג'אז, ממנו נדדו דרך הערבה עד לסיני והיגרו בהדרגה לאזור אל-עריש וחופי הים התיכון, ומשם הם התפלגו או המשיכו הלאה עד לתחומי ארץ-ישראל, כפי שהציע Musham.
מחקרים מאוחרים יותר גורסים כי בדואים הפיצו לפני אלפי שנים אצ האיסלאם במה שכונה "מלחמת הישימון". תמיד הם היו בפריפריה. היו אלה שבטים קדומים שתראבין אף לא הוזכרו עמם. היו שם שבטים כמו התיאהא שלא נתקנו בהם. היו ביניהם בני התייה ששלטו על דרך החאג' בסעודיה ואחר כך התפשו לערבה וצפון אפריקה במקום אחר כתוב שהתיאהא ילדו בשיעור 5.5 לידות לבדואים ומספרם יורד עד כדי 3.5 לימדות בקצב הילודה השנתי.
מטה התראבין, באזור טורבה במרכז חצי האי ערב, וייתכן ומסלולי הנדידה המאוחרים שלהם חופפים במדה רבה את מסלולי מטה הג'בראת. מטה העזזמה, אף הוא בצפון-חיג'אז, הגיעו למושבם הנוכחי בנגב, לאחר שעברו בערבה ובצפון-סיני. מטה בני התיה אף הוא בחצי האי-ערב, התיישבו תחילה במרכז-סיני, ומאוחר יותר חדרו כמה מהם לצפון סיני והנגב. מטה הטוארה, שעמו נכללים רוב הבדואים בסיני, הוא אוסף שבטים ללא קשר גניאולוגי או היסטורי, ולטשו עיניים כל השנים לעברם של הבדואים האחרים, אך השפעתם איננה רבה.
מידע רב אחר הוצג גם על-ידי נוסעים ומגלים אחרים, לפי סדר דיווחיהם, כמו Kaiser, Wellsted, Murray, Raswan ואחרים. (ראו קישור לרשימת הספרות). העיירות אל-עריש וא-טור, ובעיקר האחרונה, היוו תחנות עיקריות לשיבת עולי הרגל החוזרים מצריימה מהעלייה לרגל למכה, ולכן, התגוררו בה גם אוכלוסיות מוסלמיות שאינן בדואיות, כמו גם כמה וכמה משפחות נוצריות.
ראשוני הנודדים והקשר לבני-ישראל
הבדואים עצמם מאמינים בכמה אזורים שונים בסיני המתארים לדבריהם את נדודי בני-ישראל. אחד מהם, למשל, מצוי דווקא באזור מדבר התועים, (רמת א-תיה), ומכאן שאפשר לומר שגם הם מכירים את שלושת המסלולים האפשריים שנקבעו בעבר, המסלול הדרומי, המסלול המרכזי והמסלול הצפוני (וראה שם)ף לרבות מסלול אפשרי נוסף בעבר הירדן (לראייה מבני נוואמיס ירדניים, ראה נוואמיס).
ראשוני הנודדים לסיני המתגוררים בו עד היום הם ככל הנראה בני החמאדה. היו שראו בבני-ואסל את אחת החמולות של בני החמאדה בטרם התפצלו מהם לאחר עימות בין-שבטי.
לפי הבדואים, חמולת הבני-ואסל (ואצ'ל) הצטרפה לבני הצוואלחה במלחמתם בעריקאת. לאחר שהצוואלחה הובסו, נחתם חוזה שלום שהבטיח כי בני-ואסל יסולקו מחמולת-האם (החמאדה) והם הועברו לתחום המחיה של בני המזיינה, ששימשו לבני העליקאת בן-ברית באותה מלחמה. גרסאות מאוחרות יותר מצביעות על היותם שבטים נפרדים שהיו אולי בעברם הרחוק קשורים זה לזה בקשרי-משפחה, אך מעולם לא השתייכו לאותה קבוצה. עדויות מדרום-סיני (קברי-שייח'ים, תמרים) מעידים כי בני-ואסל היו מהחזקים והגדולים בשבטי הבדואים של דרום-סיני.
היו שראו בהם את אחת החמולות של בני החמאדה שהתפצלו מהם בגלל מלחמות בן-שבטיות. לטענתו, עד היום מספרם של בני הואסל בסיני מצומצם, והם "כלואים" בואדי תימן, בתחום הטריטוריאלי של בני המזיינה. מספר חוקרים סבורים כי החמאדה ובני-הואסל משתייכים לקבוצות נפרדות, וראו על כך בענייני שכנוע בני המזיינה את שני הצדדים להבין מי בן-ברית שלהם. ההתיישבות של הבדואים בסיני נראית ארעית ונעוצה בתנאים אקלימיים קשים, ובתלות לגשמים האחראים על יותר מרעה, או על שנות בצורת, במהלכן אין די מרעה לעדרי הבדואים. (ראו קישור ל"אקלים").
מסגרות ומוצא גנטי מאז ימי הג'בליה
עדויות גנטיות על מוצאם וקרבת הדם של שבטי סיני נחקרו בסיני לראשונה בעבודת "המוסמך" של אריאלה קאופמן-ציבלין (1971), המתבססת בין השאר על חקר יכולתם לקשור המוגלובין (Hb) באמצעות גליקפרוטאינים הנמצאים בנסיוב, שכונו הפטוגלובינים (Hp).
ממחקרה עולה כי בני הג'בליה הם קבוצה נפרדת בעליל משאר שבטי סיני, אף כי דומה במדת-מה לאוכלוסיות ממצרים; בני המזיינה דומים לאוכלוסיות ערביות ובדואיות בישראל; לבני העליקאת דמיון לקבוצות מסודאן, אוגנדה וקניה, אך אינם דומים לאוכלוסיות ממצרים ואתיופיה; בני הפיראן, הגרארשה, הצוואלחה והאולאד-סעיד, מצביעים אף הם על דימיון-מה לאוכלוסיות ערביות ובדואיות בישראל, אך גם לאוכלוסיות מערב הסעודית.
עדויותיה מאשרות במידת מה את חשיבת המדענים אודות מוצא הבדואים בסיני, ואת חשיבת ההיסטוריה המוסלמית בנדון מאז ימיו של מוחמד, ובדיקות גנטיות אחרות שהתבצעו במקביל או מאוחר יותר, מחזקות את הגישה לפיה בני הג'בליה שונים בתכלית השינוי משאר השבטים הבדואים בסיני (ראו קישור ל"איסלאם").
חקר מאוחר יותר של הבדואים בסיני מגלה את השתייכותם לחמש מסגרות, כשאיגוד השבטים והרקע האתני שלהם מצביע על ייחודם של בני הג'בליה בהשוואה לאחרים. הג'בליה מהווים יחידה ביולוגית עצמאית, ואינם דומים, כמו גם בני המזיינה, לאף אחד מבני השבטים האחרים בסיני. בניגוד למזיינה, הם מראים תנודות קיצוניות במערכות הגנטיות השונות. "חוסר יציבות" זה נובע מכך שחוקרים שפעלו לחשיפת מוצאם, לא הבחינו בין הפלג האולאד-גינדי, שמוצאו מצרי והובא מאוחר יותר כפלג הרביעי המשתייך אליהם, לבין שאר הפלגים שמוצאם בשבטי הבדואים בחצי האי ערב, ואולי אפילו בשרידי העבדים שהביא הקיסר הרומי יוסטיניאנוס למנזר סנטה-קתרינה מרומניה שבאירופה במאה החמישית. הג'יבליה נמנים עם קבוצת השבטים הבודדים, שאליה משתייכים גם החויטאת ובני-ואסל.
משערים שמקורם העיקרי בשלושה בתי-אב (או פלגים) שהובאו בזה אחר זה על-ידי הקיסר יוסטיניאנוס שנלחם נגדם באותם ימים. הם חיים באזור למעלה מ-1,000 שנה, או לכל הפחות מאז גייסו אותם לבניית ואחזקת המנזר בפקודת הקיסר יוסטיניאנוס במאה ה-6 לסה"נ. (ראו קישור לנצרות).
מחקרים העוסקים בתחום "הגנטיקה של האוכלוסיות, ששימשו לתיאור כל אלה הובאו בהרחבה בעבודת הדוקטורט של פרופ' ישראל הרשקוביץ מהמחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בפקולטה לרפואה באויניברסיטת תל-אביב. הם בדקו את הדומה והשונה בתכונות בני הג'בליה בהשוואה לשאר הבדואים בסיני כדי לשחזר היסטוריה מעודכנת יותר של הגירה, נדידות ומיזוג אוכלוסיות.
רק ב-1967 התקבל "אישור" לבחון את הנושא בקרב אוכלוסיות הבדואים בדרום-סיני, והמחקר הראשוני בתחום זה הראה כי השתרבבו לתכונותיהם גנים אפריקניים טיפוסיים, כמו למשל, cDe ו-V, במערכת קבוצת הדם Rh או אנטיגן Fy בקבוצת Duffy, ואחרים. תופעה של מיזוג עם אוכלוסיות אפריקאיות תומכת במוצא הפלג הרביעי במצרים, גם אם נמצאה בשכיחות נמוכה.
כ-15 שנים מאוחר יותר נבדקו ממצאים ראשוניים אלה בין קבוצות תאגיד הטוארה, והשוואה מעין זו הבהירה קיומן של ארבע קבוצות לפחות: האחת, בני המזיינה, השניה, בני העליקאת,, השלישית, בני הפיראן (צוואלחה, אוולאד-סעיד וגררשה/קארארשה), והרביעית בין בני הג'בליה, וכל אלה הושוו עם לא פחות מ-6 אוכלוסיות שונות בדרום-ערב. רק עתה הוברר אצל הג'בליה, כי ההשערות על מוצאם האפריקאי או לשורשים גנטיים כלשהם שהתייחסו לאפריקה, היו שגויים מלכתחילה. קיומם של גנים אפריקאים בקרב בני ערב הסעודית אינו מצביע בהכרח אף הוא כי התמזגו עם הבדואים בסיני.
אחוות השבטים-מהי?
זוהי מסגרת בסיני ובנגב שמצביעה על מעין ארגון-על שבין שבט לבין המטה, המיועד לקדם את הקשרים ההדדיים בין השבטים. "אחוות השבטים" היא מעין ארגון חברתי-פוליטי שנועד להסדיר נישואין בין שני שבטים שונים, לשתף פעולה בעליה לרגל לקברי קדושים משותפים ולהוות מעין "יחידת הברחות" שאולי פועלת עד עצם היום הזה (וראו קישורים לאיסלאם), כבסיס לשיתוף פעולה כלכלי. (ראו קישור להברחת גמלים, ב"זואולוגיה"). היו שכינו אותו 'אל-בטן', או אל-פח'ד, המוכר גם במדבריות הנגב ולא רק בסיני, אך באזורנו הוא ביולוגי בעיקרו.
רוב החוקרים בעבר מגדירים את הבדואים בקבוצות שבטיות שרוצות לקדם את האינטרסים של תת-קבוצות בתוכן הרוצות בעצמאות ורואות בהן יחידה עצמאית משלה. לפיכך הם מוכרים כשבט (עשירה, ראה עשאיר) ותת-שבט (רובע, וראה רובוע). בעבר יכול היה השבט לצאת למלחמה או להכריז עליה, אך היום הפך ליחידה אדמיניסטרטיבית שבראשה מנהיג נבחר, הוא השיח', ואצלו עיקר הכוח. לשבט אין רכוש קרקעי וגבולותיו אינם ברורים כמו אצל המטות. כללית, כפי שעולה ממחקרי רעיית העזים השחורות וכדומה, הם מנצלים אזורי מרעה מסוימים, ומכאן שהם משתמשים בקרקעות מסוימות. אולם, כיום, המסגרת השבטית אינה מקובלת עוד בחקר או בהגדרת האנתרופולוגיה המודרנית המעדיפה לכנותם בני X או קבוצה Y.
הקשר השחור של בגדי הבדואים וגלימותיהם
רוב הגברים הבדואים לובשים כמעט תמיד רק בגדים בהירים עד לבנים, בעוד שנשותיהם לובשות תמיד ביגוד שחור. ההסבר למלבושן הכהה של נשות הבדואים אינו דווקא התאמה לסביבה, אלא ביטוי סוציו-ביולוגי, שמתקשר ל"עיקרון ההכבדה" (Handicap Principle) שטבע במדע פרופ' אמוץ זהבי המנוח מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. לפי עקרון זה שניתן ליישמו גם בנוגע ללבושן השחור של בדואיות בסיני, ייתכן וזכרים (או גברים) עשויים לפתח תכונות שתכבדנה עליהם (זנב הטווס הזכר, החזה והגחון המוגדלים של הפריגט, קרני אייל הקרח שלא עמד בעומס, ונכחד, וכן הלאה) כדי להוכיח את כישוריו ויכולת הישרדותו. לפי עקרון זה, כדאי לנקבה לבחור זכר שמכביד על עצמו, מאחר והוא מוכיח כי שום דבר לא מפחיד אותו והוא מוכן ומזומן לשאת בכל הכבדה, גם אם לא תיטיב עמו להתחמק מאויביו. עיקרון זה הוצע במדע לראשונה ב-1975.
בעבר ניסה שבתאי לוי לרתום את ההסבר הסוציו-ביולוגי בכך שטען בספריו על הבדואים בסיני כי "הלבוש השחור של הנשים והילדות מאפשר לגברים לשמור עמן על קשר עין בעת שהן רועות את הצאן. הדבר מזכיר תיאוריות דומות לשאלה: מדוע חברות הרועים במזרח אפריקה נוטות לעטות על גופם לבוש אדמדם, המבליט אותם על רקע הנופים הירוקים שאליהם יצאו למרעה, ולראיה בני המאסאי (Maasai) בקניה וטנזניה. יתרה מזאת, לדברי לוי, גם צבעם של אוהלי הבדואים הוא לרוב שחור, אולי משום שאורגים את היריעות מהצמר השחור של העזים. לעומת זאת, בחפירות ארכיאולוגיות נדיר למצוא אריגים וחלקי לבוש כהים עד שחורים, והצבע השליט בהם הוא לרוב בהיר עד לבן, בעוד שהאריג הנפוץ ביותר עשוי מבד הפשתן שצבעו קרם בהיר
"מטה" הבדואים נחשב ללאומיותם. תחילת רוב המטות הגדולים בסיני ובנגב היא בקבוצת שבטים שהחלה את דרכה בחצי האי ערב והחלה לנדוד צפונה וצפון-מערבה. תוך כדי נדידתם, הם יוצרים משפחות משפחות ולאחר מכן חמולות חמולות, את מבנה המסגרת המורחבת, היא המטה. במסגרת זאת אתמקד בעיקר בתולדות הקשרים החברתיים של בדואים במרומי-סיני, אזור ההר הגבוה בו מתגוררים בני הג'יבליה.
ארגון חברתי
היחידות החברתיות של הבדואים בסיני (וגם בישראל) קשורות ביולוגית בין ובתוך קבוצות האנוש, והן נחקרות ברמות הארגון החברתיות הגבוהות ביותר. שבטי דרום-סיני הם יוצאי-דופן מבחינה זו. אמנם, הם מאוגדים במטה (בערבית "צפף", Safef) אחד הנקרא "טוארה", אבל הקשר בין השבטים מתבסס על השתייכותם הגיאוגרפית המשותפת לאזור מוגדר, ולא על קרבת-דם, שנחשבה בעבר למקובלת ברמת המטה אצל מרבית האוכלוסיות הבדואיות בנגב ובדרום-סיני. היו שקבעו כי "המטה, הוא לאומיותם של הבדואים". תפקיד אחוות השבטים היא לפי ביילי, 1977, להוות מסגרת חברתית לעריכת נישאים בין-שבטיים, לשתף פעולה בעלייה לרגל לקברי קדושים, ולהוות בסיס לשיתופי-פעולה כלכליים (ובעיקר בהברחות).
היחידה החברתית השלישית בגודלה היא השבט (אל-עשירה), שנוצר לפי ביילי באחד משני האופנים: האחד, תת שבט גדול ותובע עצמאות כשבט כדי לקדם אינטרסים מיוחדים לו. השני, קבוצה מסוימת הקולטת קבוצות זרות ויחד מהוות שבט.
היו שקבעו כי "השבט הוא יחידה השומרת יחד את אדמות המרעה ומקורות המים הדרושים לקיומה, מפני שבטים אחרים". ומכאן עולה זיקתו של הבדואי לשבטו המבטיח את קיומו, חייו ופתרון בעיותיו במדבר. וזוהי ככל הנראה תמצית חייו, מהותו ותפקידו של השבט בחברה הבדואית
אסטרטגיות רבייה וחיים
לכל בדואי הותר לשאת שתי נשים לפחות, אך לרוב קשיי החיים לא אפשרו זאת אלא בתיאוריה ולא במעשה. תמיד טענו כי הבדווים אף לא אהבו בלונדיניות, כך חשבו, והמשילו זאת בשלהי שנות ה-70, ל"תבן שנותנים לגמלים". העדר חיבה לבלונדיניות, הוזכר לימים בתסכית רדיו אודותיהם, שבה צוטט הפזמון, הבא: "עיניים ירוקות מביאות רעה. עיניים כחולות הן כמו הים, מפחידות. עיניים שחורות – תבורכנה. גוף לבן שהופך אדום, מזכיר לובסטר..." וכן הלאה.
ואמנם מציאות הנודיזם שהחל להתפשט אז בסיני, בעיקר באזור נואיבה, הפריע למדי לחברה הבדווית המסורתית, ועורר ויכוחים קשים על רקע קשת רחבה של עימותים שנוצרו ביניהם לבין עצמם, הן בגישה החופשית שהתגלתה להם באמצעות נשים עירומות שנגלו להם בחופים, והן במציאות שבה נתקלו, לפיה יש אנשים שלא נימולו, והקשר בין שני הדברים הללו לרעיונות הזיקפה והחדירה, הטהורות והנידה. שאלת הנורמות – אם אפשר וצריך לקיים יחסי-מין לפני הנישואין – החלה להעסיק את הצעירים ביתר-שאת. גם לא היה ברור באותם ימים אם הבדואיות עצמן הושפעו מהדבר, קינאו או חדלו להקפיד על צניעותן, והמסורת אליה חונכו בעבר הוריהן. היה חשש כבד כי הנושא אף עלול לפגוע בהן או להתנקם במעמד של אב כלשהו שבתו נעשתה או הפכה להיות חובבת יחסי-מין חופשיים כמקובל בעולם המערבי. (ראו קישור ל"פרג, אתנובוטניקה חקלאות, דיג ורפואה בדואית).
פוליגמיה ופוליגיניה
על-פי החוק המוסלמי רשאי כל בדואי לשאת עד 4 נשים, אך בדואים עם שלוש או ארבע נשים הם מקרים נדירים. הרשקוביץ קבע כי ייתכן וירידה דרמטית ומתמשכת במספר הנשים אצל הבדואים בסיני, קשורה בהתערערות המאזן המספרי בין שני המינים, ואולי בחוסר גדל והולך של נשים בתוך הקבוצה. יתרה מזאת, אם הפוליגמיה עודנה שכיחה באזורים מסוימים, שאז היא מלמדת על נטילת נשים לחתונה משבטים אחרים. אולם, מאחר והבדואים בדרום-סיני אינם מתירים זאת במסורת שלהם בקלות, נראה כי אין מי שיודע מהי פוליגמיה קלאסית בקרב הבדואים בסיני. לדעת שבתאי לוי מבית השיטה, הפוליגמיה בסיני היא תולדה של מלחמות (ל-6% משפחות פוליגמיות, בתוכן 67 ביגמיות ו-10 טריגמיות. ממוצע הגיל בו בדואי לוקח אישה שנייה היה באותן שנים 31, וההפרש המחושב בין האישה הראשונה לשניה היה אז 9.5 שנים.
כן נמצא כי שככל שבני הזוג קרובים יותר מבחינה ביולוגית (עד קרבת בני-דודים ראשונים), ההסתברות ללקיחת אישה שניה היא קטנה בהרבה מאשר אם הם רחוקים מבחינה ביולוגית.
לכך יש חשיבות רבה במחקרים אודות קרבתם הגנטית של הבדואי בסיני לאור המחקרים שהוזכרו לעיל. לעתים היו בקרבם נישואים "כפויים" לפיהם התחייב בדואי צעיר לשאת אישה מבוגרת ממנו, ודי היה בכך כדי לעודדו לשאת במשך השנים אישה נוספת, צעירה יותר. על הגבר הבדואי לשכן כל אחת מנשותיו באוהל משלה, אך בהעדר משאבים, הצורך לקרב את נשותיו אליו וכן הלאה, לעתים משבצן באוהל אחד. בהתאם לכך, קבעו הכללים הנוקשים של הבדואים מסמרות גם בעניין זה, לפיהן, האישה הותיקה ביותר משתכנת ב"מחרמה" הקרובה יותר למקעד-אר-רג'אל של האוהל, ושאר הנשים משוכנות באגפיו הנפרדים האחרים, לפי סדר נישואיהן לגבר, וכל אגף-נשים באוהל, ייבדל מהאחר באמצעות מעמד.
כל אגף-נשים כזה מעיד על עצמו בשם האשה שהיא בעלת האגף, וכך נגלה לא פעם את "מחרמת-פאטמה", "רפת-פאטמה" וכן הלאה. קיים היגיון רב בקביעת הכללים הללו, מאחר והאישה הותיקה ביותר מפחיתה בעליל את מספר מגעיה המיניים עם בעלה, ולהפך, כפי שנאמר גם במקורותינו: "ויבוא לן באוהל יעקב ובאוהל לאה ובאוהל שתי האימהות ולא מצא ויצא מאוהל לאה ויבוא באוהל רחל" ("בראשית", ל"א, 33). ואמנם, ידוע כי יעקב היה נשוי לאחיות לאה ורחל, ובנוסף, החזיק בשתי שפחות, זילפה ובלהה, שהיו גם פילגשיו. לבן, הגבר האורח, במקרה גם חותנו של יעקב, היה מגיע לבית חתנו, ופוקד את נשותיו לפי הסדר הזה, תחילה את המכובדת יותר (קרי: לאה, ולאחריה אצל רחל, הצעירה יותר, וכן הלאה).
מפגשי הבחור והבחורה
הצעירים נוהגים לרקוד את ריקוד ה"דאחייה", שמתנהל באמצעות שורת גברים ומולם רק נערה או אישה אחת. הנשים נהגו לשיר שירי הלל, תוגה וגעגועים, אך לכל בחורה היה חבר משלה, שאף העניק לה תדיר מתנות לרוב. לעתים גם סיגריות, ובתמורה היא הייתה מעניקה לו אישור לחבקה קלות. ריקוד זה, ומפגשים לרב, התנהלו ב"מלאב", שהוא מעין מועדן שבו עושים שמח, ולא היה די בכך שהנשים תרקודנה בו, הן היו צריכות גם לשיר.
הולדת ילדים
בעבר היה הגיל הממוצע של אב בזמן הלידה הראשונה כ-24.1 שנים, בעוד שגיל האימהות הממוצע היה 19.6 שנים בממוצע.
נשיאת משקל על הראש
עוד בשנת 1986 פורסם בכתב העת "נייצ'ר" ע"י קבוצת חוקרים בראשותו של N.C. Heglund כי נשים אפריקאיות מקבוצות-אנוש שונות, למשל בקניה, כמו גם בני השרפה בנפאל, יכולות לשאת משקל-עודף על ראשיהן בשיעור של כ-20% ממסת גופן בשיטה דומה לנשיאת משקל על רצועה עגולה המזכירה את מנהגי הבדואיות בקרבתנו. לטענתם, הדבר אף לא הצריך השקעת קלוריות נוספת והן היו יכולות להלך באופן חופשי למדי. כל אחד אחר היה משקיע מחיר אנרגטי ניכר בנשיאת אותו משקל עודף והיה עלול להתעייף מוקדם יותר. מחיר זה עולה ביחס ישיר להעמסת מטען הן בהליכה והן בריצה אצל מרבית בני האדם. יתרה מזאת, העמסת-יתר של כ-20% על ראש הנושאת את המטען העודף דורשת אף היא הוצאה אנרגטית גדולה יותר בשיעור דומה של יותר מכ-20%.
השאלה המסקרנת ביותר המעסיקה את המטיילים והחוקרים כאחד היא מהו הטריק שעמו משתמשות הנשים הללו? מנגנון זה לשמירת האנרגיה הבדואית, האפריקאית או האוריינטלית, פותח והוצע על-ידי Helgund ועמיתיו. נמצא כי השיטה או חלק ממנה יעילה יותר בשימוש על-ידי הגוף בהפעלתו כמטוטלת, כאשר שמירת האנרגיה באדם ובבעלי-חיים דומים לו עושה שימוש במערכת ששמה Inverted Pendulum System.
המס כבסיס משפטי ללימוד תבניות-נישואים בחברה הבדואית
בני המזיינה שימשו לחוקרי הבדואים בסיני כר נרחב להבנת תבניות הנישואים בחברה הבדואים. מחקריהם העלו כי התשתית הזו קרויה "חמס", שאינו אלא מסגרת משפטית (ואו דווקא חברתית) הכוללת את כל הצאצאים של אב קדמון אחד עד לעומק של כ-5 דורות. החמולה או "החמס" הינה קבוצת בדואים שמגינה על חייו, שלמות גופו ורכושו של הפרט מפני מתחריו ומפגעיו. זוהי האחריות הקולקטיבית המפעילה גברים לפעולות ענישה בגלל פגיעה באחד מהם. במסגרת זו נכללים נקמת הדם חילול כבוד משפחה, וכן הלאה. ככל שמסגרת החמס מכילה יותר גברים, כך כוחה גדל.
דפוסי נישואין וגירושין
במאה ה-20 פעלו בסיני מסגרות נישואין מסודרות ומסורתיות, אם כי ניתנו כבר אז רמזים לשבירת המסורת לאחר שהופיעו באזור אינספור יפהפיות ישראליות ומן העולם, שנתפסו בעיני הבדואים כנשים ובחורות אקזוטיות, ולהפך. רוב מוחלט של הנישואין היו בין בני ובנות השבט, אך הגיעו גם לנישואין בין-שבטיים, אף שיש יוצאי דופן כמו בני הואסל והג'יבליה. גירושין הם מטבע עובר לסוחר, ולרוב, ניתן להבין מדברים אלה כי אין כל בעיה להפר נישואין או שהליכי הנישואין אינם מסובכים כמו גם בקרב חברות רועים במזרח-אפריקה
בדואים ודקלי-התמר בואדי פירן
ואדי פירן ונאות המדבר שבו מתאפיינים בדקלים מרובים, ובהתאם למספרם הרב (כרבבה לפי הערכות משנות ה-70 של המאה ה-20), ניתן לפגוש בו את כל נציגי השבטים הבדווים בסיני. לכל בדואי באזור פירן יש 24 גאראטים, ודי היה, לפי הסיפורים ששמענו בשנות ה-70 ו-80 ב-1/24 גאראטים בעץ דקל אחד כדי להקנות זכות לכל בדואי להתיישב בפירן. אם היה ברצונו להתיישב בפירן היה עליו לגדר את השטח שברצונו להכין לגידולי חקלאות (למשל, ירקות), ואם בתוך כ-3 שנים לאחר מכן, לא יאכלסו את השטח, שאז היה עליו להוכיח כי אין אף אחד המתנגד לנוכחותו בשטח, ואז יכול היה רשמית לראשונה להתיישב. במדה והיו בעיות, פנו באופן ישיר למנזר שהיה הבורר באותם ימים. אם שני בני-אנוש רבו על השטח, והשתייכו לבני שבט שונים, שאז פנו לשבט שלישי, שהיה יכול לשפוט ולנסות לפתור את הבעיה. (ראו קישור ל"פרג, אתנובוטניקה, חקלאות ורפואה בדואית", וראו בנוגע לתמר, ללולב וכיוצא באלו גם ב"ארכיאולוגיה ויהדות).
בדואים מאז שלהי שליטת ישראל בסיני
בגלל התיירות הגוברת מישראל לסיני לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמו בה כפרים בדווים רבים לצורכי תיירות, אף שהיו כפרים אחדים גם בטרם סללו את "ציר זיווה" לסנטה-קתרינה. קודם לכן הם היו מזדמנים מפעם לפעם לדה'ב כפעם אחת בחודש מדי שנה, ולכן היו שהגדירו את הכפרים הראשונים האלה כ"עטיפה של צלופן".
בכל כפר כזה היו סיעות שכונתיות, וגברים נהגו להשתמש ב"מקעד" שכמותו אנו מכירים באזורים נידחים יותר בסיני, על כל השלכותיו. הנשים היו מעבירות מידע מאחד מהבתים, ותמיד הייתה תחלופה של אנשים בין השכונות, היבט שצבר תאוצה רבתי עם הקמת המלונות הרבים בדרום-מזרח סיני בהמשך השנים ועד לעצם היום הזה.
יתרה מזאת, ניצול השטח ע"י הרועות הבדוויות שיצאו למרעה עם צאנן, השתנה, והן החלו להאכיל את הכבשים והעזים בפחי הזבל של היישובים ובשנות ה-70 ניצלו את האשפה שנערמה לאחר ביקורי המטיילים הישראליים באזור, הואיל והעשב היה לרוב מועט. באותה הזדמנות הם גם החלו לגלות חוברות פורנוגרפיות ועיתונות ישראלית חופשית יותר, ו"חגגו על כך בבית".
בכל דרום סיני בדואים הולכים לבתי-ספר, אף שתחילה לא היה נהוג שהבנות תהיינה תלמידות אף הן. הדור הקודם, והמבוגר, לא למד מעולם, ולכן, לא ידע (או בקושי ידע) קרוא-וכתוב, ולכן, גייסו מורים מאל-עריש (ראה לעיל), אך לעתים נוצר מצב שבו לא היו די מורים, ולכן, בתי הספר הושבתו.
ענפי הפרנסה הבדואית העיקריים התחלקו באותם ימיים לשניים:
האחד, הישענות על מקורותיו ומשאביו של המדבר, בעיקר גידול צאן וגמלים, חקלאות בעל, ייצור ועשיית פחם.
השני, פרנסות המבוססות על תרבויות חיצוניות, כגון, הברחות, ניצול מחצבים, סחר בסמים, עבודות שירותים, תיירות והדרכת טיולים מצד הבדואים וכיוצא באלו. פרנסות חוץ נעשו האלטרנטיבות המועדפות, ובעזרתן הבריחו חשיש שהובא בעבר מלבנון וירדן, הגיע לסעודיה על סירות במפרץ אילת, ועל גבי גמלים לעבר מפרץ סואץ. (ראו קישור ל"פרג, אתנובוטניקה, חקלאות, דיג ורפואה בדואית).
קברי שייח'
אנו מכירים קברי שייח' לרוב באזורים ים-תיכוניים ומדבריים בכל שטח ישראל, וגם בנגב הנושק לסיני, ובסיני עצמה. לרוב הם אכן נמצאים בקרבת שבילים, בצומת ערוצים חשוב, ובקרבת דרכים בולטות או עליהן או במקומות בולטים אחרים.
הבדואים רואים תמיד במקעדים למיניהם, הילה של קדושה,ותמיד הם ממקמים אותם בצדי בתי-קברות גדולים של בדואים פשוטי-עם שכל מה שמייצג את הנקבר תחת הקרקע היא שכיוונה מזרחה, לעברן של מכה ומדינה, הערים הקדושות לאיסלאם.
על קברות השייח' הגדולים נוצרו מיתוסים שונים, כאילו הם מרחפים מעל לקבר. הבדואים תמיד רוצים שהשייח' ישמש להם מליץ יושר, וחלקם אף מאמינים כי השייח' הקדוש להם נשאר חי בקברו, והוא קרוב ביותר לאללה, הואיל ונשמתו שוב איננה טרודה בהבלי העולם הזה.
לפי אמונת הבדואים, לכל שייח' יש יכולת משלו: למשל – שייח' המתמחה בריפוי מחלות, עוזר בשידוך או עקרות, ובהתאם "הזייארות" לעברו של הקבר. לרוב, כמקובל בעת מפגש חשוב שוחטים עז או כבש, קוראים בקוראן ומניחים מתנות לקדוש אהוב.
הקברים עשויים בדרך כלל מאבנים ואף בטון, ולעתים מזומנות מקשטים את המקום באוהל מקעד או בבדים צבעוניים ואף בדגלים לבנים, מעין דגלי תפילה המוכרים למשוטטים בינינו בהרים הגבוהים של ההימלאיה או במקומות אחרים.
