נצרות

 פתיחה
אחת האטרקציות המרהיבות העיקריות למטיילים ונופשים בסיני המדברית היא ביקור במרומי סיני שכונו "ההר הגבוה", שבהם, בתוך נוף קדומים עתיר-הוד ויופי, חבוי לו מנזר גדול הפעיל מזה כ-1,500 שנה, ושמו "מנזר סנטה-קתרינה. במנזר הפעיל עד עצם היום הזה מוחזקים אוצרות רבים שעין אדם מן היישוב טרם זכתה לראות, ובעיקר מדובר כאן בספרים וכתבי-יד נדירים ובאוצרות אמנות עתיקה. המבקרים במנזר, לאחר תיאום הכרחי עם ראשי המנזר (לרוב בימי שני עד שבת, בין השעות 09:00 עד 12:00; בימי ראשון המנזר סגור למבקרים. נדרש לבוש צנוע!) יכולים לבקר בחדר הגולגלות המפורסם, לסייר על חומותיו, ואף לצפות בו ולתוכו, ללא תיאום, ממשטחי הסלע של ג'בל-א-דיר ("הר המנזר" הצופה עליו מכיוון צפון-מזרח, ובכך לעשות עמו תצפית היכרות מרהיבה.

 

 רקע

ראשיתה של הנזירות בסיני החלה במאה השלישית לאחר הספירה, שאז בלטה במצרים, ודרום-סיני היווה מקום פנטסטי לקדם "מרכז נזירי" בגלל הוד הקדומים של ההר הגבוה והמסורת על נדודי בני-ישראל במדבר (סיני). מים ותמרים, בוסתנים וירקות, שהיו הגורם העיקרי להגעת אלפי נזירים שהחלו להתקבץ לאזור ועוצמת רגשותיהם הדתיים הגיעה עד השמיימה. נוכחותם באזור הסתייעה בשפע התזונה הצמחונית שהתאפשרה במקום. עיקר המשיכה לאזור סנטה-קתרינה נבעה מהמסורת שאלה הם הרי סיני המקראיים.

סטפנוס, בונה המנזר המבוצר, בחר את מיקומו בואדי מאחר ונזקק למים. ג'בל מוסא היה קדוש מדי, ומים היו רק בואדי. האגדה מספרת, כי כאשר שמע הקיסר יוסטניאנוס על בחירת המקום למנזר הוא כעס מאוד, והודיע כי אם יהיה צורך יש להשמיד את כל ההרים שמסביב. לאחר שבדקו את הנושא מחדש, ולא נשארה שום אפשרות אחרת, הוצאו האחראים על-כך להורג. על אחת הלבנים במנזר עצמו מציינים את סטפנוס ובתו נינה. היסטוריון החצר של יוסטיניאנוס, ששמו פרוקופיוס מתאר כי על-פי המסורת נבנה המנזר על-ידי הלנה, אמו של הקיסר, עוד במאה ה-4, כדי לקדש את מיקומו של הסנה הבוער. (ראו קישור ל"בוטניקה").

המנזר הוקם במאה ה-6, בעוד שהנזירות עצמה הגיעה לסיני כבר במאה ה-3 לאחר הספירה. רבים מהנזירים הגיעו לאזור מאסיה הקטנה, סוריה, ארץ-ישראל ומצרים. ניתן להבחין בסביבת המנזר וההרים הסמוכים לו בשפע של כוכים שבהם התבודדו הנזירים. המפורסם ביניהם היה הנזיר אונופוריוס שחי בואדי אל-ארבעין במאה ה-5 לסה"נ. מספרים כי גופו היה עירום ורק פיסת בד כיסתה את ערוותו. הוא אכל פירות עוזרר בלבד ונהנה מבדידותו המוחלטת. אין ספק כי הנזירים הושפעו אף הם מהוד הפראים הקדום של האזור ושאפו להתמזג עמו, הרחק מפיתויי העולם התרבותי של אותם ימים. הם בנו מבצרים כדי להגן על עצמם, מאחר ונתפסו כתמהונים בתחילת השתלטותם על השטח. לא חדלו לאיים עליהם, ולראייה, המבצרים שנאלצו לבנות, אם כי לא מן הנמנע כי הדבר נבע גם מאימת כוחות הטבע. 

בראשית דרכו היווה המנזר מעין מקלט לנזירים המתבודדים, אך עד מהרה הפך למרכז הנזירות בסיני. בימי הביניים חיו בו מאות נזירים, אך הכיבוש המוסלמי צמצם את מספרם לאין-ערוך. במאות ה-15 וה-16 כנראה שנטשו את המנזר. מנזר סנטה קתרינה הוא כנראה אחד משלושת המרכזים המרכזיים בעולם משלהי המאה ה-3 עד שלהי המאה ה-9 לאחר הספירה. טורקיה, מצרים ןאתיופיה היו המוקדים הראשונים להתפתחות הנצרות ולא רומא או יוון כפי שרבים מאתנו סבורים היו רוב ימיהם. ברומא נהגו לציין את עבדות האלילים בעוד שהנצרות החלה להתפתח בשולי האזור של רומא. חריתון ודומיו, למשל, הגיעו מטורקיה ולא מיוון. במאה ה-6 הגיעו לאזור פליטים ממצרים, שהתנחלו תחילה בואדי אל-ארבעין ובג'בל צפצפה. 

מיהי קתרינה?
המקורות הביזנטיים מספרים כי הכנסייה הוקדשה למריה, אמו של ישו, ורק בימי הביניים התפרסמה כמנזר אגיה-קתרינה. המסורת מספרת כי היא מתה בעינויים מות קדושים במצרים, ככל הנראה במאה ה-3 לספה"נ.

היא הייתה בת למשפחת אצולה באלכסנדריה, שנענשה על שהביאה אחריה לנצרות את בני משפחת המלך וטובי חכמי הארץ. במאה ה-9 חלם אחד הנזירים באזור ההר הגבוה על הפסגה הגבוהה ביותר באזור, שיש בה אוצר. לאחר שניעור הנזיר מתרדמתו ונזכר בחלומו, עלה לשם ומצא את עצמותיה של קתרינה במערה. הוא ואחרים העבירו אותן בהדרגה אל המנזר והטמינוה בתיבת זהב בסמוך למזבח הכנסייה. במהלך השנים פיזרו כמה מהשרידים בכנסיות באירופה, ואף הן נקראו על שמה: כנסיות הקדושה קתרינה, שהייתה נערצת עד-מאוד באירופה של ימי הביניים. זוהי גם אחת הסיבות לחשיבותו של המנזר בעיני הנצרות, לעליית רבבות אליו מן המערב, ולאוסף העצום שהחל להצטבר במחסניו, ובעיקר מתנות כסף וזהב, שערכן לא יסולא מפז.

 

תצפית על המנזר

בעת התצפית על המנזר, אפשר לתאר את האפשרויות והסיבות לבחירת המקום. מצד אחד, כאשר בני-ישראל עברו באזור (או כל אלה שבאו אליו לבקרו מארץ-ישראל), ייתכן שהם השתמשו במעלה- אילת, עברו דרך ואדי ח'סי (לשונו של ואדי ותיר), עין-אום-אחמד, ואדי זלגה, וכן הלאה (בעין-פורטגה לא הלכו כי אין לכך אזכורים במקורות). אפשרות אחרת היא שהם שוטטו במערב סיני ועברו לאזור דרך ואדי פירן, השתמשו ב"נקב אל-הווא" וכן הלאה. תיתכן גם אפשרות שלישית, והיא: שימוש בעין חוד'רה וואדי ע'זלה, וממנה לואדי סעל (והעפיפונים שבו!). (ראו קישור לארכיאולוגיה ויהדות).

יוסטיניאנוס פקד להקים במקום הן את הכנסייה והן את מבני השירות שלה, ומסביבם את החומות המסיביות העשויות אבני גרניט מסותתות, שניזוקו בגלל רעידות אדמה, שיטפונות ופגעי זמן אחרים. הארכיטקטורה מרשימה, אך ניתן לראות עירוב משתנה של סגנונות. הכנסייה נבנתה אמנם באתר הסנה הקדוש ופניה מזרחה, כמקובל, בקו האפיק של ואדי א-דיר. מספרים כי בחורף 1798 ניזוקו חומות הכנסייה והמבצר למדי; האגדות מספרות כי באותה תקופה היה עימות מתמשך בין הבדואים לאנשי המנזר, ואלה לא היססו להשליך אבנים גדולות לתוכו, ואף הרגו כמה מהנזירים. נפוליאון שלח לאזור את הגנרל קלבר כדי שיסייע בהגבהת חומות המנזר ב-1799. קלבר היה מושל מצרים בתקופת נפוליאון, והוא היה זה שמימן את שיפוצה, אף שמאז היא נראית טלאים טלאים.

שער המעלית, מימין למגדל המרכזי, נבנה בתקופה זו, והוא דמוי שובך. גובהו מתנשא עד ל-10 מטרים והוא פתח הכניסה ששימשה שנים רבות, בעיקר בעתות מצוקה. העלייה אליו התבצעה על-ידי סל ומעלית-חבל. על חומות המנזר הפנימיות נשענים בנייני האכסנייה לעולי הרגל של המנזר, ובתקופה של השלטון הישראלי הוסיפו להם אכסנייה נוספת שמוקמה בתוך הבוסתן. בשנות ה-40 של המאה ה-20 תרם המלך המצרי פארוק את ספריית המנזר, ואוסף האיקונות (תמונות קדושים) כמו גם כ- 3,000 כתבי-יד וספרי תפילה. החשוב ביניהם הוא "קודקס סינאיטיקוס", מהתרגומים החשובים ביותר של התנ"ך והברית החדשה ליוונית, שנחשב לאחד הקדומים ביותר, ותוארך למאה ה-4 לסה"נ. למרבה הצער אין גישה לספריית המנזר, אם כי ייתכן ותשתנה בעתיד מדיניות זו, לכל הפחות לחוקרים. אוסף איקונות זה, הוא הגדול והשלם ביותר בעולם, ולכן נחשב לנדיר בערכו הרב וביופיו. ריחוקו ממאבקי הנצרות הפנימיים, בתקופה ששרפו איקונות באסיה הקטנה, שמרה על שלמותו, כמו גם על אוסף חפצי אמנות מרהיבים, חפצי פולחן עתיקים ומתנות מעולי רגל ובתי-מלוכה. במנזר יש גם מגדל פעמונים מ-1871 הבנוי אבן-חול, מסגד מהתקופה הערבית הקדומה, בית-בד עתיק להפקת שמן-זית, מאפייה וקפלות תפילה חדשות ועתיקות, שאינן פתוחות לקהל, ובהן איקונות של קדושים וחפצי-קודש. 

כמו כן ידוע על חדר-אוכל עתיק, שכונה "רפרקטוריום" ששופץ על-ידי אומן יווני ששחזר ציורים ותיאורי-אירועים מחיי ישו, לרבות הסעודה האחרונה ותיאור יום הדין האחרון, שצויר באזור במאה ה-16.

 

 על המנזר

מנזר סנטה-קתרינה בסיני, שנחשב לאחד המרשימים במזה"ת, ושכונה גם "נס של הנשמה", הוקם רק במאה ה-6 לאחר הספירה, אף שהנזירות באזור החלה כבר במאה ה-3 לסה"נ (ראו לעיל), לאחר הגעת נזירים מתבודדים לאזור ממצרים, ארץ-ישראל, סוריה, ואסיה הקטנה. בתוך המנזר לא מאפשרים לינת זרים במקום, אלא באכסניה החיצונית. המנזר הוקם בואדי אל-שייח' בצלעו של ג'בל צפצפה ומשקיף על ג'בל א-דיר.

המנזר נושא את שמה של הבתולה קתרינה שחייתה באלכסנדריה בימי מקסימיאנוס, קיסר רומי, בין השנים 304-285 לאחר הספירה. האגדה מספרת כי המלך אסף את כל חכמי ארצו כדי להתווכח עם קתרינה בנושא כלשהו, אך היא ניצחה בויכוח, וכתוצאה מכך היה עליהם לעבור להאמין באלוהי הנצרות. או אז היא הושמה תחת סד-עינויים, ומתה, אך התגלתה כעבור כ-300 שנה מחדש, לפי האמונה הנוצרית, לאחד הנזירים בסיני. 

על פי האגדה, היא נישאה ע"י מלאכים והונחה קבל עם ועדה על פסגת הר כלשהו בקרבת הר סיני. אמונה זו התגלתה אצל אבי המנזר בחלומו, ולפי דבריו, על פסגת ההר חבוי אוצר. כאשר עלה אב המנזר עם נזיריו במעלה ההר, הוא פגש, לפי האגדה, באיש זקן שסיפר לו על אור זוהר המתגלה בפסגת ההר. הנזירים שטיפסו בהתלהבות על ההר, מצאו שם עצמות אשה בשקערוריות מלאות-שמן, וכשהתפללו כדי לדעת מה פשר העצמות, התגלה לעיניהם איש זקן אחר, שסיפר להם על תולדות קתרינה הקדושה. לאחר שסיים את סיפורו, נשך הזקן את הגוויה ונעלם.

הנזירים הורידוה בחרדת-קודש, לעברו של המנזר שנבנה על-שם מריה, ומאז מכנים את ההר הקדוש, בשם ג'בל קתרינה, והוא ההר הגבוה ביותר במרומי ההר הגבוה, מאחר ופסגתו מתנשאת לרום של 2642-2641 מטרים מעל-פני הים. עוד מספרת האגדה, כי גווייתה נטפה כל כך הרבה שמן, שנהגו לאוספו בצנצנות קטנות. העצמות הושמו בתיבה במנזר, ומאז הן נושאות את שמה, קתרינה, לפחות בכ-100 כנסיות נוספות ברחבי אירופה. על שמה נקראים ישובים, הרים ורחובות רבים.

מאותה התקופה החלו לציין את "יום קתרינה הקדושה", ב-25 לנובמבר, ולקיים את הטקס השנתי לציון הולדתה ומותה מדי שנה במנזר. לאירוע זה עולים לרגל עולי-רגל וארכיבישופים רבים, הנושאים את תיבות קתרינה ופותחים אותן לעיני הנוכחים. בתיבה אחת יש יד מצומקת, המקושטת בטבעות, ובתיבה השנייה, מונחת (לטענת המסורת) גולגולתה של הקדושה. בעליה להתבוננות על המנזר נבחין בטריסטרמיות, בגעדה כרתית, בן-חרצית גזור ועוד. על הכנסייה מונח פח גלי במבנה אלכסוני. במקור היה שם גג רעפים שנשרף.

 

סיור במנזר

ספרו של ד"ר זאב משל מציג שרטוט מפורט של המנזר ותכולתו (ראה עמ' 232-227) ובו כ-30 אתרי-צפייה במנזר ובקרבתו. הסיור במנזר יכול לשלב תצפית עליו, ביקור בתוכו וסיור בבוסתניו, לרבות בסיור על חומותיו. הכניסה לספרייה עוברת על פני באר ציפורה אשת משה. 

בסקריפטום, הספרייה העתיקה, נאמדו כ-3,000 כתבי-יד בלשונות שונות - חלקם נדירים וחלקם סודיים, שייתכן ולימוד הידע שצפון בהם ישנה את המידע שבידינו כיום על התפשטות הנצרות או על סיני. יש בה איקונים רבים, שמלמדים על האמנות הביזנטית הקדומה. נושא פירושו של הסקריפטום כחדר-כתיבה מתאים גם לגישת החוקרים לגבי מערות-קומראן במדבר-יהודה, אם כי לאחרונה יש מחלוקת על השאלה, האם המגילות הגנוזות הגיעו לשם מירושלים או ממקום אחר, האם האיסיים היו כת עשירה מן המשוער עד כה, או אולי היו אכן סגפנים ועניים ביותר. גם בקומראן היה חדר-כתיבה, והגישה המקובלת שכותבי כתבי היד העתיקים היו מרוויחים שכר רב בעד עמלם. הם העתיקו ספרי מדע וקודש לרוזנים ועשירים, אך לא ייצרו עטים, אלא עיבדו עורות ודפי-קלף.   (ראו: קישור לתרבויות).

ימי הרנסנס והמעבר לימי הביניים מעידים על הבחירה באזור להקמת המנזר. שיח הפטל המוגן מלמד על "הסנה הבוער", וסביבו, כך אומרים נבנה המנזר. ליד המנזר יש את גן המנזר, בנייני משק, ואכסניית מבקרים, ובינה לבין המנזר ממוקם חדר הגולגלות הידוע שבו שומרים את שלדי הנזירים שמתו במהלך השירות. חדר הגולגלות הוקם כנראה ב-1863 במהלך עבודות לשינוי פני המנזר ונועד לקדם בנייני מגורים לנזירים ולאורחים. במרכז הגן ממוקמת הקפלה על-שם טריפון הקדוש, ובצדו בית-קברות קטן ובו כמה קברים בודדים. ממנו נכנסים לתוך חדר הגולגלות הוא "בית הגולגלות" המפורסם של המנזר.

בדרך-כלל אין זיהוי מדויק של השלדים המפורקים והם אינם נשמרים תוך שמירת זהות הנפטרים, אך גולגלות ראשי המנזר מונחות על מדפים מיוחדים. רק שלדו של סטפנוס, "שוער" פסגת סיני מהמאה ה-6 לסה"נ, נשמרת בשלמותה בארון מיוחד. שלדו לבוש בבגדים שתרמו צליינים נוצריים במאה ה-19. בטראסה הנמוכה של הגן, בקצהו הקרוב למנזר, יש פתח למנהרה ששימשה את הנזירים מן המנזר אל הגן, אך כיום היא נחתמה. מהמנזר עולות מדרגות מערבה לפארש צנוובר, הוא עמק הברוש, עמק אליהו שמתחת לפסגת ג'בל מוסא, ודרך רחבה העולה דרומה לאוכף שבין ג'בל מוסא לג'בל מניג'ה (הר שיחה) ומשם מתפצלת לג'בל א-דיר (הר המנזר) שעליו כנסייה קטנה (המוגפה) ובה נזיר בודד, או לג'בל מוסא בג'בל צפצפה שבו כמה קפלות ועמקים נסתרים וחביבים.

לכנסייה נכנסים דרך שער, שנפרץ בחומה הצפון-מזרחית לאחר שריפה ב-1971. תחילה מגיעים למפלס המקורי מהמאה ה-6, מפלס מהתקופה הביזנטית. הכנסייה נבנתה במדרון וגובה המפלס שלה נקבע לפי מיקום שיח הסנה הקדוש. הבונים חצבו בסלע כ-3 מטרים ובנו מדרגות. ב-1871 בנאי בשם יעקובוס ששמו חרוט על המדרגות, בנה וחידש את המקום, כמו גם את מגדל הפעמונים. דרך דלתות עץ גדולות ומגולפות מהמאה ה-11 נכנסים מהצד המערבי לאולם, המפריד בין קודש לחול, כפי שנהוג בכל הבזיליקות הנוצריות מסוג זה, שבו מוצג היום בארונות זכוכית "הקודקס-סינאיטיקוס".
ב-1847 ביקר בסנטה קתרינה, במסגרת סדרת ביקורי אירוסין, פילולוג שוויצרי בשם טישלדורף, שחקר כתבים עתיקים ולשונות, וכך כתב: "כדי לקבוע מחיר על האכסניה במקום עם אקונום המנזר, הוא ראה שהלה השליך דפים לתוך סל. מה זה? שאל. ענה הנזיר: לא חשוב, סתם ספר מקולקל שאני רוצה להסיק עמו את התנור". 

השוויצרי קלט ממנו משפטים מעניינים באמצעות חיטוט ולאחר שביקש להתבונן עוד ועוד. הוא היה כה חטטני, שאב המנזר צוטט כאומר שהפילולוג ציין לפניו כי "בטעות חיסלתם את התנ"ך המקורי". ואמנם, יש קודקס ארמי הנחשב חשוב, ואכן, אב המנזר באותם ימים אישר בפניו כי זה אכן נכון. בתמורה הוא קיבל אישור במתנה, הלוא הוא הקודקס סינאיקסו, אותו עותק תנכ"י שתורגם לראשונה ליוונית משלהי המאה ה-8. אב המנזר אף הגיע עמו ללונדון והבטיח להחזירו, אך לבסוף ידוע כי רוסיה מחזיקה חלק ממנו, חלק אחר נמצא במוזיאון הבריטי וחלק בלייפציג בגרמניה.

לא כל הקודקס נמצא. בזמנו היה אפשר להיכנס לחדר הספרייה, ולכך הייתה חשיבות גדולה לחוקרי הנצרות מאחר ויש בו את אוסף האיקונות הביזנטי הגדול בעולם (צלמיות קדושים בתוך גומחות עץ או בתוך עץ, היכולות להופיע על שיח בתוך הגומחות, וגרוזיה וארמניה ידועות בכך יותר). באוסף ידועות כ-500 איקונות. בעוד שבכל העולם, השמידו בעת התנועה האיקונוקלסטית את האיקונות, ודווקא בסנטה המרוחקת הן נותרו. במקום דלתות עץ מגולפות בבעלי-חיים וצמחים שנשתמרו יפה, ודרכן עוברים אל הבזיליקה, מבנה-ציבור רומאי שהוסב לבתי-תפילה נוצרי. נראה כי הקהל היה יכול להשתתף כאן בתפילות ובפולחנים. הבזיליקה בנויה  מאולם מרכזי, ששורות עמודים מפרידות אותו מאכסדראות משני צדדיו. במנזר מזהים גם את העץ קרקש קיליקי (ראו, קישור ל"בוטניקה").

החלק הקדוש יותר בהיכל הוא האפסיס, בימת המזבח, שמעליה פסיפס יפה המתאר את שהתרחש על הר תבור, כפי שמסופר בברית החדשה. במרכזו של הפסיפס ניצב ישו הזוהר, מימינו משה רבנו ומשמאלו אליהו הנביא, ושלושתם הנראים בהערצה לישו הם תלמידיו יעקב, פטרוס ויוחנן. "באר ציפורה ארשת משה" נמצאת ליד היציאה, וממנה מגיעים ל"סנה הבוער", שער גדול ומקומר בשם "שער הארכיבישוף", שנבנה עוד בתקופה הביזנטית, עולים במדרגות לחומת החצר, ולבסוף מגיעים גם ל"חדר הגולגלות" המפורסם, מבנה צהוב שאינו אלא "כנסיית טריפון הקדוש" המכיל אלפי נזירים מ-1,400 שנים שחיו במקום. הקבורה נעשית מאחורי הקפלה, וכשמתייבשות העצמות מוציאים אותן מהקבר ומניחים בערימה, בעוד שאת הגולגלות מניחים בערימה נפרדת.
כך מוכיחים הנזירים את אפסותו של האדם בעולם. ואמנם, במנזר סנטה חיו ב-1993 רק כ-10 נזירים, וכמו כל המנזרים היוונים-אורתודוקסיים בעולם, נוהגים מנזרים מיעוטי נזירים כמו סנטה-קתרינה להסתופף בצלם של מנזרים מוצלחים יותר בראשית המאה ה-21 כמו אלכסנדריה או קהיר, שקיבלו על עצמם להיות אחראים למנזר המבודד. המסדר היווני-אורתודוקסי עשיר ביותר בהשוואה למסדר הקתולי, אך הם חיים בצנעה. יש אומרים כי סנטה-קתרינה היא המנזר המתרים ביותר, ולעתים אף גובים תשלום על הסיור בו, אם כי לא תמיד.

 

 נזירות

שלושת מרכזי הנזירות הבולטים בסיני הם בפירן, סנטה קתרינה ובא-טור, מרכז שכונה "ראייטו". ידוע כי באזור סנטה-קתרינה משועבדים בני הג'בליה לנזירות הפועלת באזור מאז המאה ה-6 ואינם יכולים לדווח על עצמאותם ואי-תלותם בהם. לעומתם,  הנזירות באזור פירן כנראה קדמה לנזירות באזור סנטה. האגדה מספרת כי בני האזור, הגררשה (ראו קישור ל"בדואים"), התעקשו לא פעם על עצמאותם והעדר תלותם באנשי המנזר.

האגדה מספרת כי אנשי המנזר נהגו להותיר על המנזר של ג'בל טחונה כמה וכמה צלבים. באחד מביקורי שייח' הגררשה במקום, והוא כבר זקן ובא בימים, נאמר לו על אותם צלבים. ויישא את ידיו השמיימה, וזעק בזעם כנגדם, מאחר והם נכנסו לטענתו, ללא רשות לשטחי המחיה של הבדואים. סיפור זה לבדו מציג לראווה את ניסיונם שלהבדואים עצמם להראות עד-כמה הם מנותקים מהשפעת הכנסייה.

סביר להניח כי הגעת הנזירים הסגפנים לסיני מאז המאה ה-3 ו-4 מעוררת דחייה בקרב בדואים ששכנו שם לפניהם, ובעיקר כאשר האידיאלים הרומנטיים של הנוצרים אינם עולים בקנה אחד עם חשיבתם המעשית של הבדואים. הצורך בהנחיה דתית ורוחנית לכל הסגפנים הללו הוליכה אותם להתקבץ בחבורות (לאורות) סביב מנחה רוחני דוגמת הרבנים בימינו, להתפלל יחד בבית תפילה קטן (קפלה) בדומה לבתי הכנסת, ולהכשיר יחד חלקות אדמה בהן ניתן לגדל משהו לטובת המשק האותרכי שהחלו לנהל. כך הוקמו המנזרים הראשונים.

נזירות ביזנטית בג'בל צפצפה והר משה

סקרים וחפירות ארכיאולוגיות בסיוע בית-ספר-שדה צוקי-דוד בעבר, שפכו אור על הפעילות הנזירית בקרבת המנזר, ובעיקר בהרים הקדושים מעליו. ג'בל צפצפה מתנשא מדרום למנזר, כהמשכו של ג'בל מוסא, הוא הר משה. ואדיות התוחמים את הגוש המסיבי של הרים אלה הם ואדי אל-ארבעין בדרומו, בקעת-א-רבה במערבו, וואדי א-דיר בצפונו. אורכו כ-2.5 ק"מ ורוחבו למעלה מקילומטר אחד. מורדותיהם תלולים ומצוקיים, אך ביניהם יש בקעות הרריות (פרשים) שגובהן כ-2,000 מטרים ובהן אדמות סחף.

סלע הגרניט מחלחל מעט, מי משקעים הופכים עד מהרה לנגר עילי, והשלג והגשם שכיחים כאן בחורף. מים זמינים ואקלים נוח מאפשרים את קיומה של החקלאות, ולכן התקיימו כאן קהילות נזירים מבודדים. ההר זוהה עם הר חורב המקראי, ולאור קרבתו להר סיני ומנזר סנטה, ניתן להבין את חשיבותו לנצרות. מתיאורי נוסעים ועולי-רגל מתבהרת התמונה, לפיה מסבירים את שפע האתרים באזור, כגון, דיר אל-ארבעין, מנזר ארבעים הקדושים, קפלת אליהו, בקעת קפלת אליהו שבכנסייה זו משטח קטן עם מבנים רבים וכן שלושה עצים מקודשים ושלוש קפלות מקודשות במרכזו, כנסיית הר חורב,  ארבע הקפלות של יוחנן המטביל, של האבנט של מרים הבתולה, של הקדוש פנטלימון ושל אנה הקדושה, תאיו של גרגורי, גוש הסלע בו חי ההרמיט סטפן הקדוש, קפלו  המוקדשות לאליהו ולאלישע (בעליה מעמק אליהו להר סיני) והכיפה ההרוסה מצפון להם המוקדשת למרינה הקדושה.

בג'בל צפצפה נמצאו שרידים ביזנטיים רבים, דוגמת הבקעה בשולי הדרום-מזרחיים שכונתה פרש אל-ק'סר, השביל  המוליך לדיר אל-ארבעין, מערכת שבילים מסועפת המובילים לקפלת-אליהו ועוד. במרכז הבקעה על דרגש סלע קפלה נוספת הצמודה למבנה נוסף, וממערב סכר באורך כ-4 מטרים, גובהו כ-2 מטרים ורוחבו כ-1.5 מטר. נראה כי עמלו לא מעט על איגום מים או הפניית נגר עילי למטה, כדי לא להציף את הפרשים הרבים ששימשו לחקלאות. 

עצי ברוש עתיקים אופייניים מאוד באזור ג'בל צפצפה. בצפונו של ההר "בקעת הסכרים", בקעת קפלת יוחנן ושרידים נוספים הצמודים אליהן. "תצפית הצלב, משמשת להתבוננות על המנזר של סנטה-קתרינה, ויש בשטח הסמוך קפלות מוגבהות, אמות-מים ועוד. בפרש-א-לוזה השתמר אחד המבנים הביזנטיים המיוחדים והמרשימים של ההר. אחד מחדרי-מנזר קטן שימש לקפלה. שני עצי שקד במקום נתנו לו את שמו. השביל המודרני הראשי חוצה את ההר ועובר לאורכה של בקעה זו. בהר נסקרו כ-20 כוכי התבודדות, ונראה כי נזירי ההר למדו היטב כיצד לנצל את אמות המים שבנו ואת בריכות איגום המים שיצרו, כדי ללכוד מים ניגרים בערוצים צרים ונקיקים לבריכות.

 

 אתרים נוספים

דיר בנאת-נווה פירן
נווה מדבר שאורכו בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 היה כ-6 ק"מ. ערוצים שנקוו באזור ידועים בעיקר מאז השיטפונות ב-1968 ו-1975, ומאז קרוב להניח כי גם בשיטפונות נוספים. עד אז נראה היה כי הדקלים היו רציפים, אך לאחר שני השיטפונות הראשונים שתועדו, מתו כשליש מהעצים. דיר בנאת זוהה על-ידי הנוצרים כרפידים, אך מסורת זו איננה מקובלת על תנועות אחרות. יש סימני נזירות במגורים וקברים ובכל קווי הרכס והאזור שסביב לנווה, הנחשב לנווה המדבר הגדול ביותר בסיני. הואדי נעשה צר יותר ומספר הדקלים הרב, מעיד על הימצאות מי-תהום גבוהים. המנזר עצמו נבנה על תלולית חוואר ומזהים בו מבנים בני שתי קומות. התחתונה היא כמו בסיס-אבן כבדה, והעליונה היא סלע רך המייצג לבני-חוואר. שיטת הבינוי נועדה לייצוב, בדומה למה שמגלים בעיר שבטה. דיר בנאת מהווה דוגמה למרכזה וחשיבותה של הנזירות גם בפירן ולא רק באזור סנטה-קתרינה, לכל הפחות עד המאה ה-6 לסה"נ. משערים כי מבנים אלו עומדים על תלם באזור זה כבר 1,300 שנים ויותר. (ראו, קישור ל"מסלולים, אתרים וטיולים).
 
דיר זע'יר, המנזר המקומי בנווה-פירן
ממוקם צמוד לתל מחרד, ומהווה שריד אחרון לריכוז הנזירים שחיו באזור. ג'בל טחונה שמצפון לו ולואדי מאופיין על-ידי מנזר בראשו. מנזר זה נחרב בעת הכיבוש המוסלמי ונבנה עליו מסגד. על מדרון הג'בל נבחין בכפר נזירים הרוס וכיפה בראשו, שנשארה שלימה. שם ובכל קווי הרכס של סביבת הנווה יש מספר ריכוזי מחסנים, השייכים לנזירים. התל עצמו יושב לפי המסורת הנוצרית על המקום שכונה רפידים, שהנווה מזוהה עמו.

דיר סיגליה, ג'בל סירבל
בחפירות ארכיאולוגיות בדיר סיגליה,  שהוא אולי המנזר הקדום הבולט ביותר בג'בל סירבל, התגלתה גת עם משטח דריכה, ספסל למנוחה, ובמעבר מבור המיץ/יין, התגלה גם ריבוע קטן לפסולת. למקום מובילה דרך ביזנטית נוחה, הרוסה בחלקה, ובחפירות נמצאו שרידי מבני קבע.

תל פירן הוא תל מחרד
ממוקם בסוף קטעי החוואר של נווה-פירן, ומצפון לו עולה ואדי אל-עליאת לעברו של הסירבל. ואדי זה מנקז את צפון-מזרח הסירבל והוא מלא מים ועצי שיטים רבים. במעלה הואדי עין אל-עליאת שהוא מעיין עם דקלים. זהו התל היחידי בסיני, שהוא למעשה תל אמיתי, אם כי בקדש-ברנע יש מצודה, שהיה בה יישוב וששרידי הבנייה ניכרים בו עד עצם היום הזה. מזוהים בו גם שרידים נבטיים רבים, דוגמת חרסים וגם שרידים מהתקופה הרומית והביזנטית (ראו קישור ל"ארכיאולוגיה ויהדות").