תרבויות
למרות הפופולריות הרבה שהייתה לחצי האי סיני בקרב מטיילים שרצו ליהנות משכיות החמדה של שוניות האלמוגים שבו מחד-גיסא, והבדידות, ההוד והניתוק שחוו מטיילים שהלכו בו - בעיקר בהר הגבוה או אזורים נידחים אחרים שנדמה היה כי רגל אדם לא דרכה בם
נדב לוי //
28 אוג 2020
דרך הבשמים והנבטים, ועל הרומאים והביזנטים
תולדות הנבטים בסיני עודנו אחד הפרקים העלומים בתולדותיהם של עמי המזרח התיכון וקבוצותיו, אולם גם במחקרי סיני התגלו כתובות שחקקו הנבטים בסלעים, והיהודים במצרים אף היו מסגלים לקוראן. המחקר מלמד כי כתובות אלו, כ-10 בלבד, מקורן בשנים שבין 150 עד 263 לספה"נ, וחקר הכתובות שלהם בנגב המרכזי סייעה בידי חוקר הנבטים פרופ' אברהם נגב, להתחקות אחריהן. גם פרופ' עימנואל ענתי שחקר חרותות סלע בהר כרום ובנגב העלה אינספור רבבות של חרותות סלע ובעקבותיו באו רבים אחרים. בהר מחיה ברמת הנגב יש אלפי חרותות להנאת הקהל מזה כמה שנים, אך לא רק כתובות נבטיות שם אלא גם ערביות ועבריות קדומות.
מחקרו של פרופ' נגב מלמד כי בניגוד למה שסבורים רבים מאתנו, הנבטים הותירו את רישומם בסיני באופן משמעותי משחשבנו. לטענתו, הנבטים אף השתמשו בידע הכתב בסיני יותר מאשר במקומות אחרים בממלכתם, והוא אף זיהה אצלם כ-1,150 שמות ובני שמות, לרבות איזכורים של ארבעת המחוזות הנבטיים העיקריים: בצפון ערב, בסיני-נגב-מצרים, באדום, מואב והחורן.
דרך הבשמים המפורסמת (מור, בשמים ולבונה) קשורה לחקר תרבויות שוליה הנבטיים של סיני, בכך שהיא עברה במרחב העצום שבין חצי האי ערב עד חופי הים התיכון - מרחק מצטבר של כ-2,400 קילומטרים. דרך הבשמים גישרה על מדבר אדיר בין האוקיינוס ההודי ועד לים התיכון, והיא דוגמה לדרכי מסחר קדומות, שפעלו באזור ובשולי סיני מאז שחר האנושות. לא לחינם היו שכינו את דרך עולי הרגל "דרב-אל-עזה", אך היא לא ממש ניצלה את ממדיה הגדולים והבלתי ידועים של סיני. שיירות מור ולבונה החלו את דרכן בדרום ערב, היכן שתימן ועומן היום, הגיעו לערבה, חצו את הנגב והגיעו עד לים התיכון, בעיקר לייצוא החומר היקר מנמל עזה. חלקה האחרון של הדרך חצה את הנגב שבערבה, דרך עבדת ועד חלוצה ונמלי הים התיכון באזור עזה, ועברה בצפון-מערב סיני, לא הרחק מרפיח.
מי שהוביל אותה, אולי יצר אותה, השתלט עליה והשתמש בה יותר מכולם בעת הקדומה, היו הנבטים, אותה תרבות קדומה שבירתה פטרה בערבה הירדנית, שזכו להכנסות בקנה מידה עצום וצברו הון אגדי. ההוצאות הטרידו קמעה גם את האימפריה הרומית שגבולותיה הגיעו לפאתי סיני. הדרישה הגוברת למוצרים אלה, היא שהאיצה את תהליכי פיתוח רשת מסועפת של דרכי מסחר בים, ביבשה. הנבטים העבירו אורחות גמלים עמוסות במטען היקר ב"דרך הבשמים", שעליה שלטו מאות בשנים.
למרות זאת, הואיל והרומאים היו חזקים מהם, לא היססו הנבטים לשלם על השימוש בדרך מסי מעבר, שירותי דרך והוצאות ביטחון. הנבטים אף התחמקו מתשלום לעתים, כאשר הרחיבו את הדרכים לים התיכון בפאתי סיני ובאזורים נידחים בנגב שהשליטה עליהם הייתה פחותה. בדרכם הקימו מאהלי קבע, יישובי קבע והשתמשו בכרי מרעה והפכו בגלל הצורך להגן על ילדים ונשים לחברה מיושבת ולא נודדת, הפכו לחברה חדשה, ממלכתית ועירונית כאחד באופייה.
דרך הבשמים הוכרזה לא מכבר על-ידי אונסק"ו כ"אתר מורשת עולמית המיועד לשימור גלובלי" (World Heritage Site). דרך הבשמים בשולי סיני ובישראל מתמשכת ממואה לעבדת, שהן תחנות מובילות בקטע הישראלי, שאורכו כ-65 ק"מ. לא מכבר נפתח לקהל קטע ממנה בקרבת עבדת הגם שנסעתי עליה ברכבי בשנות ה-80 של המאה ה-20 בעת חקרתי שם את הביואקולוגיה של הרחם בישראל.
הדרך כולה שהובילה מור, בשמים ולבונה, בשמים אחרים, תכשיטים ועוד, התפתלה במקור מעומן ותימן דרך ערב הסעודית וירדן לדרומה של ישראל והגיעה לים התיכון. השימוש בה החל במאה ה-3 לפנה"ס ונמשך עד המאה ה-3 לאחריה. בהרי סומלי ועומן הפיקו מעצי הבוסווליה (Boswellia) שרף, ממנו הפיקו את הלבונה, הנחשבת לקטורת הטובה ביותר.
בהרים אלו גדלו גם עצי הבלזמאודנדרון, הידועים בשמם הפופולרי יותר עצי קומיפורה (Commiphora), שמהם הפיקו את הבושם ושמן המור. העולם ההלניסטי-רומי היה מוכן לשלם הן עתק כדי להשיג את המור, בשמים ולבונה, ששימושיהם העיקריים היו בטקסי פולחן וקבורה, לצורכי בישום, טהרה ורפואה.
הנבטים שידעו על המדבר בתקופתם אולי יותר מכל אחד אחר, זכו להכיר את מקורות המים, ולכן, טבעי היה כי ישתלטו על דרך הבשמים. המסע בדרך נמשך כ-65 ימים לכל כיוון. במהלכו הם הקימו ממלכה עתירת שטח ושליטה, ובעזרת שיירות ענק של גמלים העבירו את המור, הבשמים והלבונה אל שווקי הים התיכון, עשו הון בשולי האימפריה הרומית, וכך השתלטו על הסחר באזור באותם ימים.
לפי פליניוס הזקן מהמאה ה-1 לפנה"ס, דרך המסע באזורנו נחלקה ל-65 שלבים שכל אחד מהם 36.8 ק"מ ובסופו תחנת חניה ומנוחה עבור הגמלים. במואה בקרבת היישוב צופר בערבה, הייתה התחנה ה-60, שבקרבתה הקימו חאן בגדול של כ-40 על 40 מטרים, ובצדו בית-מרחץ ומעיין.
התחנה ה-61 למשל, עברה במצד קצר בראש הר גבוה, מרחק של כיום נסיעה, והדרך עוברת במצד נקרות בנחל נקרות, שבצמוד לו השתמר בור מים יפהפה, והסתיימה בעין-סהרונים, חאן סהרונים שבמזרח מכתש-רמון, שגודלו כ-42 על 42 מטרים, ובו אמבט לרחצה, תנור אפייה, בית מלאכה לתיקון ציוד לגמלים. עבדת הייתה התחנה ה-62, חלוצה באזור הבשור הייתה התחנה ה-63, ותחנה 64 טרם נמצאה. נמל עזה, היווה את התחנה ה-65. לבסוף השתלטו הרומאים על הסחר במור, בבשמים ובלבונה, וסיפחו את הנבטים למלכותם.
הרומאים שיפרו קטעים מהדרך, סידרו בצדה אבני-שפה, והעמידו אבני-מיל לאורכה. מקור המלה מיל, כך משערים, הוא מ"מילה פסום", שפירושו: אלף צעדים". חייל רומי צעד באורך ממוצע של 0.8 מטר, ואם מדדו את צעדיו הכפולים, הגיעו ל-1,000 צעדים כפולים – כ-1,600 מטרים, המחיר על לבונה טובה הגיע ל-6 דינר, של לבונה בינונית באיכותה ל-5 דינר ושל לבונה פחותת-ערך ופשוטה רק ל-3 דינרים לליטרה". תחנות הדרכים הפכו לערים וכפרים, וכך החלה החקלאות המדברית, חקלאות הטרסות ושלחין, כמו גם גידול סוסים, ופיתוח מרכזי סחר ומינהל והעמדת מחנות צבא בקרבתן.
החל מהמאה ה-4 לאחר הספירה מתחילה תקופת שליטת הביזנטים והנצרות צוברת תאוצה. נבנו כנסיות ומנזרים רבים ורק עם כניסת האיסלאם דעכו היישובים, ואף בשבטה שבנגב נבנה מסגד. (ראו קישור ל"מור בשמים ולבונה" בפרג, אתנובוטניקה, חקלאות ורפואה, נצרות ואיסלאם). יחד עם זאת, קיימת גם סברה על פי מחקר חדש כי הנבטים, בהר הסירבל למשל, לא היו רק סוחרים - אלא גם בדואים שהתפרנסו גם מרעיית צאן .
מחצבים בסיני, תרבות פרעונית מצרית, והקשר לכתב הא' ב' העברי הקדום
הגישה הרווחת היא, שהמצרים הקדמונים הם שהחלו לחצוב ולבצע כרייה של נחושת וטורקיז (אבן ירוקה יקרה למחצה) בסיני, החל מימי הפרעונים במצרים, בערך משנת 3,400 לפנה"ס ועד לשנים 1350-1090 לפנה"ס. מרכזי הכרייה היו באזורי אבן החול הנובית בואדי מעקרה, ואדי נצ'ב (נסב) וכמובן באזור מכתשי אום-בורגמה באזור סרביט-אל-חאד'ם, שמעל חלקיו הצפוניים של מפרץ סואץ.
על ניצול ממושך ומקיף של שלל אוצרות טבע אלה, מעידים סיבי הנחושת הרבים, מפלי הנחושת המותכת ושרידי התנורים, על משכנות המגורים של הכורים ועשרות ומאות הכתובות של מלכי מצרים ושליחים בסלעים ובמצבות אבן שהוקמו שם, כמו גם בית-מקדש של עובדים, שמוצאם של מי שפעלו ועבדו במכרות.
בין הכתובות בולטת מציאות כתובות פרוטוסינאיות שהתגלו לראשונה בחפירות בסרביט-אל-חאד'ם ב-1904-1905. ממצאים אלה הביאו למפנה מכריע בחקר תולדות הכתב העברי-פיניקי הקדום לאחר שהתגלה כי הוא אינו מופיע בהירוגליפים, אלא ככתב אלפא-ביתי שמי, וכל אחת מהתמונות שהשתמרו בסטלות למיניהן (ראו צילומים), הרי שצורת כל אחת האותיות שומרת עדיין על התמונה שסימלה את העיצור הראשון של שם התמונה. דוגמאות: א' שווה שור, ב' שווה בית ו-ד' שווה ערך לדלת, וכן הלאה.
המכרות הקדומים הידלדלו כליל, אך ראינו לא פעם בדואים שחזרו מההרים לאחר שכנראה שוטטו במה שנשאר מהם ואולי ליקטו טורקיז, אותו מכרו במפרץ סואץ.
במפות הגיאוגרפיות מופיעים המכרות בג'בל אבו-עלקה מדרום למחצבי המנגן באום-בורגמה (אבו-בוע'מה). גם כיום יש ערך כלכלי ניכר למחצבי המנגן באזור, מדרום-מזרח לאבו-זנימה. ההפקה של המנגן התחילה עוד בטרם מלחמת העולם ה-1, ולאחריה נטלה תחת חסותה את הדבר חברה בריטית שבנתה מסילת-ברזל צרה שאורכה כ-32 ק"מ מהמכרות לאבו-זנימה.
בחלקה היא בנויה בסלעים, והיא הסיעה את המחצבים ברכבת דקובילים קטנה לעבר אבו-זנימה, וממנה לארצות אירופה המערבית. המנגן היה מחצב מבוקש ביותר לתעשיות הפלדה, ולפי ה-Middle-East, משנת 1953, הגיעה תפוקת המנגן ממצרים לכמות של כ-155,000 טונות, אף שלא כללו ככל הנראה את התפוקה בסיני בחישובים אלה. אומרים כי תפוקת המנגן בסיני הגיעה בשיאה ל-100,000 טונות. לאחר סלילת כביש טוב באזור השתפרה העברת המנגן מכור מחצבתו ליעדי השיווק שלו.
בסיני, כך טענו לימים, אפילו מצאו גם כמויות זהב קטנות. בשנת 1951 הפיקו בכל מצרים 18232 אונקיות זהב, אך אין מידע מה הפיקו מכל זה אם בכלל בסיני.
תרבויות, חפירות ומיקומן לפי סדר הופעתם משחר הפרה-היסטוריה ועד היום
תרבות מוסטרית ופליאולית תיכון
התגלו שרידים כמו טכניקות סיתות, להבים שבורים, מגרדים ונקרות באזור קדש ברנע, המעידים כי לפני כ-32,000 עד 33,000 שנה נעשה האזור יבש יותר, אך החלו להתיישב בו ציידים-לקטים שליקטו ביצי יענים ומזון צמחי, עסקו ביצירת צבע מאוכרה לצביעת הגוף או לצורכי עיבוד עורות (ציד) ואף השיגו חרוזי צדף בשם שן הים (דנטליום). ממצאים אחרונים מעין אלה מלמדים, כי הם לא היססו לנדוד ולהביא למקומות מגוריהם חפצים ושאר דברים, שלא יכלו לאתר אלא עשרות ק"מ משם.
אחד הראשונים מהחוקרים הישראליים, המתמחים בחקר תרבויות קדומות בסיני על רקע זה הוא ללא ספק פרופ' עפר בר-יוסף, כיום באוניברסיטת הרוורד בארה"ב, שתיעד בין השאר ציורי-סלע של אגרופנים וכלי-נשק קדומים אחרים. כך נמצאו כמה בתי-מלאכה הסמוכים למחשופי צור איאוקנים ואתרי-חניות ומנוחה של ציידים לקטנים, לרוב בקרבת מקורות מים.
תרבות פליאולית מאוחר
מדובר על שרידים מ-40,000 שנים לפני זמננו עד ל-8,300 שנים לפנה"ס. ירידת טמפרטורות חורף ידועות למקסימום הידוע, עד ל-8-9 מעלות צלזיוס מתחת לממוצע הנוכחי, או 4-5 מעלות בלבד. מדובר בתקופות קור ויובש או פרקי זמן קרים נפרדים, שתוארכו בעיקר בג'בל מע'רה בכמה אתרים פריהיסטוריים חשובים המתארים אתרי ציידים, צליית בשר על מדורות ואתרים בעלי שרידי תעשיות להבים שהתגלו מאוחר יותר גם בקדש-ברנע. בתקופה זו מתחיל שימוש בצדפים וקונכיות מים-סוף והים התיכון, ליצירת חרוזים ונטיפות.
לא מכבר התפרסמה ותיעדה הספרות המדעית המאוחרת בתחילת המאה ה-21, את ראשית התקשטותן של חברות אנוש בחרוזים.
תרבות פליאוליתית עליונה בקדש ברנע ודרום הלבנט
ממצאי התרבות שרווחה באזור, מזכירים תרבויות מקבילות שהתקיימו בצרפת כמו התרבות ה"אוריניקיאנית", שהתקיימה גם בנגב, בעיקר באזור שדה-בוקר ונחל צין. נתונים אלו מלמדים על קיומן של תרבויות אלו לפני 32,000 ל-28,000 שנה, ותרבות חומרית זו התקיימה במשך כמה אלפי שנים לפחות. תרבות זו הצטיינה בייצור להבים, ייצור נתזים, מגרדים ונקרים, כפי שהוזכר לעיל, ואמנם תיארוכם אינו שונה במידה ניכרת מהממצאים שהתגלו בתרבות המוסטרית
.
תקופות אפי-פליאוליתית וניאוליתית שכונו גם תרבות כבארית
אלו תרבויות שחיו בתקופות קרירות יותר מ-12,500 ל-18,000 שנים לפני זמננו. אותרו בואדי גדירת לא הרחק מקדש ברנע, ובה מיקרוליתים שנמצאו גם בנגב המערבי ובהר הנגב. אתרים דומים להם התגלו באזור ניצנה, והיו שתיארכו את הממצאים לתקופה הניאוליתית שידועה גם כתקופה הקדם-קרמית ה-2, אי-שם כ-7,500 עד כ-6,000 שנה לפנה"ס. הפעם מדובר באתרי בנייה ותנורים, ואף ממגורות מדופנות בלוחות אבן-גיר, ובצדן קערות שחיקה ושפע אבני-שחיקה, כמה שברי-חרס זעירים, ואופן עשיית להבים ונתזים מעיד על ראשית ייצור ראשי-חץ אפשריים, וכן על אחסון גרעינים; ללמדנו על תרבות משולבת של ציידים-לקטים ומתיישבים שחדלו מדרך הנדודים.
כלכלת הניאוליתים מצביעה על ראשית גידול ואיסוף המזון עם המשך ההישענות על ציד כמקור לחלבונים, ועל פיתוח תעשיות כלי-צור בעלות תכונות צפון-אפריקאיות. בהמשך עישון עורות באמצעות בעירת עצי ערערים, שנשאו עליהם עוד את פירות הערער המבשילים, גרגרי פחם ואפר הועפו דרומה, ונראה כי חניית הציידים ארעה בחודשי האביב המאוחרים כאשר רוח צפונית באה מן הים. סהרוני חלואן, בעלי חודי שברורי חלואן עוצבו ככלי-עיבוד תעשייתיים כלשהם בתקופה זו. רק לאחר מכן מגיעים ביות העז, החמור, והכבש, וכן הדגניים. בתקופה זו משתמשים בעיקר בצדפי שן הים. (ראו קישור לזואולוגיה).
תרבויות ניאוליתיות ושימוש בכלי-אבן וכלי-עצם
דגמי שלדים שנמצאו בסיני באתרים שונים הושוו לתרבויות ניאוליתיות באזור ובאירופה, ומצביעים על רצף אנושי מצפון-אפריקה ועד לדרומה של אירופה, על ציד ולקט דגניים וצמחי-בר אחרים, כמו גם על סחר חליפין ותחילת הדיג. בסופה של התקופה החלה התיישבות מסיבית יותר ומעבר לקיומה של חברה כפרית-חקלאית. לפי הנחת המחברים ובראשם פרופ' עפר בר-יוסף, כיום באוניברסיטת הרוורד, ופרופ' ישראל הרשקוביץ מהמחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, מלמדים הממצאים על מעבר מחברת ציידים ולקטנים לכלכלת רועים וחקלאים המתגוררים באזור הסהר הפורה משלהי התקופה האפי-פליאוליתית. במקביל, מתקיימת בצדה גם חברה ניאוליתית שהאוכלוסייה בדרום-סיני היא אחת המייצגות העיקריות שלה, והנחקרות ביותר עד שלהי שנות ה-80 של המאה ה-20.
השיטות לטיפול בכוויות, למשל, אצל הבדואים החלו כל הנראה אי-שם בפרה-היסטוריה עוד בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה) בצורת חודי-אבן (Stone-Points) (ראו קישור ב"פרג, אתנובטניקה, חקלאות ודיג ורפואה בדואית"). (Arensburg, et al., 1979; Huard & Wong, 1968; בר-יוסף, 1980; נתן, הרשקוביץ ועמיתיו, 1987). בתקופה זו משתמשים בצדפים וקונכיות מסוג "פי הכושי", וטריקדנה, אם הפנינים, כמו גם בשן הים.
יישובים מתקופת הברונזה הקדומה
בראשית המאה ה-20 התגלו בסיני יישובים קדומים, לרוב גם לא הרחק מעורקי נחושת, אך מחקרים ארכיאולוגיים מסודרים החלו בסיני רק לאחר מלחמת ששת הימים. שאלת תקופתם המדויקת ותעלומת מציאותם בסיני עוררו את סקרנותם של מדענים שלא הרפו מהם, וגילו כי תרבותם קשורה קשר בל-יינתק מהעיר ערד, אולי העיר הגדולה ביותר בדרומה של ארץ-ישראל בתקופת הברונזה הקדומה.
אחדים מהאתרים שנחפרו הם נבי צלאח, שיח' מוחסין, וטיה-צפון ואתר בשפכו של ואדי אום-תומור, ועל חלקם ניתן לקרוא מידע נוסף בקישור על "מסלולים, אתרים וטיולים". נבי צלאח יושב על מדרגת סחף בואדי א-שיח' לא הרחק משיפוליו המזרחיים של ג'בל פרע.
אורכו כ-500 מטרים ורוחבו כ-150 מטרים. נמצאו בו חדרי מגורים, מזוזות (!), ספסלי אבן, עמודי אבן או שרידים שלהם, מסדי-אבן לעמודי עץ לתמיכה בגג, לוחות-אבן ואתרי קבורה משנית, חצר מלאכה ועוד. לאחר נטישת האתר הוקמו בו טומולי אחדים. חפירת שיח' מוחסין, שייח' עוואד, אתר וטיה-צפון וואדי אום-תומור מלמדים על קיומם של ממצאים דומים.
חדרי המגורים היו בנויים עם חצר גדולה במרכזם, ושחזורם מלמד על גג שיפועי שנתמך בעמוד מרכזי. הקירות היו קלים, אולי עצים, וסקר אודות האתרים מלמד על מיקומם בשטח של כ-40 קמ"ר שגבולותיו בצפון: הרי וטיה, במערב, ג'בל בנאת וג'בל פרע, בדרום, ג'בל זזע'רה וג'בל חממי, ובמזרח, מישור ערפן ומכרה הנחושת בואדי ריקיטה.
מדובר ככל הנראה על עשרות אתרים, שכמעט כולם נבנו בקרבת מקורות מים, והוכיחו כי התושבים היו מודעים לסכנת השיטפונות וגם חיפשו מפלט מפני הרוחות הקרות. כלי החרס (סירי-בישול, פכיות, טסים, קעריות-ספל ועוד), מזכירים ממצאים דומים מערד הכנענית, ושברי קנקנים מעידים על ימיה של השושלת הראשונה במצרים. כלי הצור עשויים היו לרוב מצור לוחי ונכללו עמם מגרדים, מעין כלי ברונזה יוונית עתיקה ששימשו לניקוי הגוף, בין השאר אצל ספורטאי יוון העתיקה והאולימפית מלפנה"ס.
דוגמה אחרת היא כלי האבן, ובעיקר אבני השחיקה הגדולות שנוצרו מאבן-חול קשה וגרניט, כמו גם מקבות-אבן, גרזני-אבן מדיוריט ועליהם סימני שימוש שהיו נפוצים במזרח הקדום מהניאולית הקדם-קרמי ועד לשלהי תקופת הברונזה הקדומה וכן מכסים לסגור קנקנים שנמצאו גם בערד.
גם כלי הנחושת שכללו גרזנים, דקרים, ואזמלים בעלי חתך מרובע, תנורי הפקה, פיות טין של מפוחים וכמות גדולה של סיגים, כל אלה מרמזים כי התיישבות האדם בתקופת הברונזה הקדומה בסיני התקשרה לצורך להפיק נחושת, ועל רקע ההתעניינות הגדולה של התקופה בהפקת המתכת היקרה, ניתן להבין תהליכי הגירה קדומים של כנענים לאזורי מדבר מרוחקים.
בין שרידי הצומח והחי ציינו חוקרים במיוחד את אלת החינג'וק הגדלה באזור סיני גם בימינו, וכן את התמר והאשל לקירוי קירות ותמיכת גגות.
בין עצמות ושיירי בעלי-חיים גילו קונכיות ועצמות עזים ורק מעט עצמות יעלים, צבאים, ומכרסמים. אין ספק כי באותה תקופה גידלו שפע של צאן באזור מאחר ושרידי עזים התגלו בכל החדרים. החשיבות העיקרית בתגליות אלו היא בקישורים בין תחילת ההתיישבות בסיני לבין תחילת תהליך העיור והשימוש בנחושת בין התרבויות הקדומות בסיני.
